מאגר סיפורי מורשת

אני אונית סגל נולדתי ב1955 בישראל, ואני סבתא של מיקה.

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור המיוחד שלי שהתחיל כשהייתי בת תשע, בערך בגילכם,

אבי שהיה ניצול שואה החליט להגר לאמריקה. בסוף המאה ה-19 החלה הגירה המונית של יהודים ממזרח אירופה לאמריקה שנמשכה גם בראשיתה של המאה ה-20. היהודים ביקשו אחר חירות ושוויון זכויות שאותם לא קיבלו במקומות מושבותיהם הקודמים. ברוסיה הצארית ממנה הגיעו רוב המהגרים, סבלו היהודים מאפליה ורדיפות. בארצות-הברית יכלו להתקבל לחברה כשווים. בשנת 1924, היגרו לארצות הברית ממזרח אירופה למעלה מ-2.5 מיליון יהודים. בשנים שלאחר מכן נרשמו כ-73,000 מהגרים יהודים. לאחר מכן הגיעו גלי הגירה קטנים יותר, למשל, פליטי הנאצים, בעיקר מאירופה המרכזית והמזרחית, לפני מלחמת העולם (כ-110,000 ב-1933–1941), וניצולי השואה לאחריה. המהגרים החדשים פנו לעבוד בחרושת ומלאכה וברוכלות ומסחר. רק מיעוט קטן פנה ל"מקצועות החופשיים" משום שדרישת השוק האמריקאי הייתה לעבודה פיזית בתעשייה. מעטים אף פנו לחקלאות ברוח הסוציאליסטית מרוסיה, דוגמת חברי תנועת עם עולם, אך רק חקלאות מעורבת במלאכה הצליחה לקיים מושבות.

לא ממש הבנתי למה הם רוצים לעזוב את ישראל, שכל כך אהבתי ולא רציתי לעזוב. לא יכולתי להיפרד מסבתא ורציתי שתבוא איתנו, אבל היא אהבה את ישראל ולא רצתה לעבור. לא ידעתי איך אפרד מחברותי, ומבית הספר. הורי היו נחושים, ואבא התגעגע לאחותו שהיגרה לאמריקה לפניו. הייתי בת יחידה ולא יכולתי לבדי לשכנע את ההורים.

באותה תקופה היה יותר קל לשוט באוניה גדולה. חשבתי שיהיה כיף אבל השיט ארך שבועיים וחצי.

הפרידה מסבא וסבתא שלי בנמל חיפה הייתה קשה, סבתא שלי ואני בכינו ועד היום אני מתרגשת כשאני נזכרת ביום שעלינו לאוניה,

כשהגענו לאמריקה גרנו אצל הדודה שלי תקופה קצרה ואז עברנו לגור בבית משלנו.

בהתחלה לא ידעתי אנגלית, והיה לי קשה למצוא חברות, אך לבסוף התרגלתי לשפה והצלחתי למצוא חברות. לא הפסקתי להתגעגע לישראל, ובכל הזדמנות באתי לבקר בישראל במיוחד את סבתא שכל כך אהבתי.

בגיל שמונה עשרה חזרתי סופית לישראל. והתגייסתי לצבא והייתי הכי מאושרת שאני כאן לתמיד.

הזווית האישית

מיקה: נהנתי לשמוע את הסיפורים שסבתא ספרה לי, התרגשתי יחד איתה. למדתי כמה היה חשוב לה לחיות בארץ ישראל.