מאגר סיפורי מורשת

שמי עמית, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבא שלי, שמואל צ'וקרון.

סבא שמואל נקרא על שמו של דוד שלו שמואל, מכיוון שבעבר היה נהוג לקרוא לילדים על שם קרובי משפחה. סבא שמואל נולד בתטואן – עיר הבירה של מרוקו הספרדית.

העיר שכנה לא הרחק מחוף הים התיכון ושייכת גאוגרפית למרוקו אך היא חלק מספרד. מבחינת חיי קהילה, תטואן נקראה בזמנו ירושלים דה מרואקוס – 'ירושלים של מרוקו' בזכות רבניה הגדולים שהגיעו מגירוש ספרד ופורטוגל. המאפיינים הגדולים של קהילת תטואן הם האצילות, השורשיות וההקפדה. הקהילה בתטואן הייתה מערבית לכל דבר. האנשים היו מטופחים ומסודרים בלבושם, בנות תטואן ידועות בנימוסיהם היפים, רובן היו משכילות ומחונכות ועבדו גם מחוץ לבית, ובתי הכנסת היו יפים ומטפחים.

שם ההורים של סבא שמואל הם סימי ומנחם צ'וקרון. שמות האחים של סבא הם: שלום, אליאס, לונה, ראקל ומרסדס. מנחם, אבא של סבא שמואל, היה בעלים של חנויות בדים ובגדים והיה גם יינן (הכין יין). האם סימי הייתה עקרת בית. המאכלים האופיינים היו מאכלים ספרדיים כמו פאייה דה ארוס, טאפאס, טורטיה אספניולה, קוסקוס מתוק מאכלי דגים עוף בשר וממולאים. השכונה שגרנו בה הייתה שכונה מעורבת של יהודים ונוצרים ללא מוסלמים. מקומות המפגש שלנו היו בבתי קפה, מסעדות על חוף הים, בטיילת, במועדונים, אצל חברים, בקולנוע, בתיאטרון ובקזינו.

מאלבום התמונות

בגיל צעיר כשהייתי בערך בן 5 חליתי במחלת הפוליו – שיתוק ילדים. שותקתי כמעט לחלוטין בשתי רגליי והתקשיתי עד מאוד ללכת באופן עצמאי. מרבית הזמן הייתי בכיסא גלגלים ומדי פעם במאמץ רב הצלחתי לצעוד בעזרת קביים. הוריי החליטו לטפל בי באמצעות השיטות המקובלות אז –  בעיקר באמצעות זריקות ותרופות. נאמר לנו כי בכדי להירפא מהמחלה עליי להיחשף זמן רב במשך היום לאור השמש. עקב כך הוריי היו משכירים בית בעיירת חוף הנקראת ריו מרטיל ובכל יום לקחו אותי לכמה שעות לים בכדי להיחשף לאור השמש.

באחד מהביקורים שלי בחוף הלכנו בטיילת ולפתע התקרב אלינו אדם זר לחלוטין. האדם פנה אלינו והתעניין לדעת מה קרה לי, הוריי ענו לו שאני חולה במחלת הפוליו והוסיפו שאנו נמצאים בעיירה הזאת בכדי לרפא את הילד באמצעות חשיפה לאור השמש. לפתע הציג עצמו האדם הזר כגנרל בעל דרגה גבוהה מאוד בצבא ספרד. הוא היה המושל הצבאי של תטואן ונקרא "ברלה". הוא ציין כי הוא מכיר בית חולים מיוחד בשם "סאן חואן דה דיוס" הנמצא בספרד ושיש לו הצלחה גבוהה בריפוי מחלת הפוליו. הגנרל המליץ כי אעבור לבית החולים המיוחד הזה. הגנרל הציע כי כל הטיפולים יהיו על חשבון הממשל הספרדי. הופתענו מאוד… הגנרל ביקש שנגיע אליו למחרת לקבל הפנייה לבית החולים.

למחרת הוריי הגיעו למשרדו וקיבלו הפנייה אישית לבית החולים. לאחר מספר ימים ונסיעה ארוכה מאוד הגענו לעיר "חרס" בספרד. בהתחלה באמצעות מעבורת ולאחר מכן באוטובוס. אושפזתי לבדי בבית החולים, הוריי נאלצו לחזור לביתם לטפל בשאר בני המשפחה. חשוב לציין כי בית החולים הזה היה במנזר של הפרנציסקנים. בבית החולים הזה טיפלו בעיקר במחלת הפוליו. עברתי בבית החולים הזה טיפול ארוך שהחל בגבס בחצי גוף תחתון וזאת למשך כמה חודשים. מדי פעם החליפו את הגבס כאשר המטרה הייתה לחזק את העצמות. בנוסף נדרשתי למנוחה מלאה במיטה. אושפזתי במחלקה טובה ובחדר די לבד, רוב החדרים היו מלאים בהמון מאושפזים. הסיבה העיקרית שהייתי בחדר די לבד וקיבלתי יחס מיוחד היא שהגעתי בהמלצה של הגנרל.

במהלך שהותי שם הם רצו וניסו להמיר את דתי: כל ערב היה מגיע כומר לחדרי, למרות שהוא ידע שאני יהודי, הוא ביקש ממני להשתתף בתפילה ובטקסים הנוצריים. סיפרתי להוריי על העניין והם התייעצו עם רבנים. הרבנים אמרו להוריי כי עליי לפעול בהתאם לבקשת הכמרים בבית החולים ולא לנסות להתווכח כי הכי חשוב לנסות להחלים ולקבל את הטיפול הרפואי ההולם. אני מצידי שמעתי לעצת הוריי ולמרות הניסיונות החוזרים והעיקשים מצד הכמרים והנזירים שמרתי על זהותי כיהודי אך יחד עם זאת עשיתי כבקשתם והלכתי לתפילות ולטקסים בכנסייה, זאת על מנת לנסות להחלים מהמחלה. במהלך התקופה הממושכת ששהיתי שם הוריי באו לבקר אותי אחת לשלושה חודשים ואני מצידי ניסיתי להתמקד בהחלמה.

לאחר שנה וחצי של טיפולים התחלתי להחלים ולעמוד על רגליי בעצמי. לאחר הטיפול הממושך חזרתי לביתי בתטואן. נכנסתי למנזר נכה על כסא גלגלים ויצאתי כשאני צועד על שתי רגליי ללא תמיכה כלל. החל מגיל 6 ועד גיל עד 13 לא למדתי בבתי הספר בגלל המחלה. אחותי רחל לימדה אותי במשך כל השנים בבית כך שהצלחתי לאחר בר המצווה להיכנס חזרה לבית הספר היסודי ומהר מאוד הדבקתי את הפער. כיום אני יודע שפגישה מקרית זאת שינתה לחלוטין את מסלול חיי. פעמים רבות כבוגר ניסיתי להשיג את הגנרל שסיפורי נגע לליבו אך לצערי לא הצלחתי. כשאני רואה את נכדיי רצים ומתרוצצים זה ממלא את הלב שלי בשמחה משום שאני לא זכיתי לחוות ילדות כזאת, ולמרות המרחק מהמשפחה והבדידות הגדולה שחוויתי, אני מודה לאל שעזר לי להחלים.

סבא ואני

המוסיקה שסבא שמואל האזין לה בשנות העשרים לחייו היא בעיקר מוסיקה ספרדית, מוסיקת פלמנקו ומוסיקה צרפתית. הריקודים שרקדו בתקופתם היו דיסקו, צ'ה צ'ה צ'ה, ואלס, פסדובלה ובעיקר פלמנקו. הזמרים הידועים שהאזינו להם באותה תקופה הם אנריקו מסיאס, חוליו איגליסיאס, ושריתה מונטיאל. הם רקדו בעיקר במועדונים עם חברים, מסיבות רבות נערכו גם בבתים של חברים ומשפחה, היו מועדונים ומסעדות על הטיילת ולכל מסעדה הייתה רחבת ריקודים, קזינו ואוכל טוב. היו גם מועדונים ליהודים בלבד ושם בילו בעיקר עם המשפחה וגם עם הילדים. אופני התקשורת הו בעיקר טלפונים קווים שהיו מצויים בכל בית.

סבי וסבתי הכירו בחתונה של קרוב משפחה. סבתי הייתה חברה של מרסדס, שהייתה אחותו של סבא שמואל. הן עבדו יחד בחברת תרופות. הפעם הראשונה שסבא שמואל ראה את סבתא אסתר הייתה בתמונה מהעבודה של אחותו. סבא שמואל שאל את אחותו מי זאת הנוצריה היפהפיה הזאת? והכוונה הייתה לסבתא אסתר שכמובן לא הייתה נוצריה אלא בהירת שיער, אצילית ויפהפיה. סבי וסבתי התתנו בתטואן. נולדו להם שלוש בנות ובינהן רות, אימא שלי.

לאחר העלייה לארץ נולדו להם עוד שישה ילדים. :שמות הילדים והנכדים של סבא שמואל וסבתא אסתר: מימי וקובי בנדלק מגבעת כח והנכדים נועה, רומי ואסף, רות וזאב גבאי מהרצליה והנכדים יואב, נויה ואני עמית, לוני ורמי סבג מאשקלון והנכדים גלי, איליי, ליה ואיה, נורית ודרור סרדם מאשקלון והנכדים נועם, יהונתן, אורי ואיתמר, דבי ותומר שי באשדוד והנכדים נגה, הילה ואורי, יוסי ונתנאלה שוקרון מבאר שבע והנכדים אופיר, תמר, אריאל ותגל, דליה ומיקי בן הרוש מהרצליה והנכדים רועי, איתי ויונתן, מנחם ונחמה שוקרון מרמלה והנכדים אסתר, שרה, שמואל, מרים ותהילה, עמירם וקרן שי מירושלים והנכדים לביא ואיילה

ביום הנישואים

סבא וסבתא ושלושת בנותיהם עלו לארץ בשנת 1973. הסיבה לעלייה הייתה בעיקר ציונות, הרצון והכמיהה לגדל את הילדים בארץ ישראל. העלייה לארץ התבצעה באמצעות טיסה דרך צרפת לישראל. השלטון בתטואן לא שיתף פעולה עם רצונם של היהודים לעלות לארץ ישראל. העלייה למעשה הייתה עלייה בלתי חוקית.

בשלב הראשון הם גרו אצל משפחה בפתח תקווה עד שנמצא להם מגורי קבע באשקלון. את השפה העברית הם למדו באולפן באשקלון. ההרגשה שליותה אותם הייתה טובה, הם קיבלו דירה של עמידר באותו הבניין עם ההורים שלהם ועם המשפחה המורחבת. אחד המקרים הלא נעימים שקרו לסבא בזמן העלייה היה שהודיעו להם שתכולת המכולה נעלמה. המכולה הכילה שמיכות, מצעים, כלי בית, רהיטים, צעצועים וציוד רב שאספו במשך חודשים לקראת העלייה לארץ. היו שם חפצים יקרי ערך שהועברו מדור לדור במשך דורות והמון דברים עם ערך סנטימנטלי גדול עבור המשפחה. אך הם התגברו על כך במהרה והתחילו מחדש עם המון שמחה בלב.

חפץ יקר ערך שעובר בדורות במשפחה

סבא וסבתא מצד אמי קיבלו את החנוכייה בירושה מסבתא רבתא של אבא שלי, לונה צ'וקרון. החנוכייה הייתה מתנה לזוג הצעיר, המשפחה המורחבת דאגה שתהיה לסבי וסבתי ולמשפחתם שבדרך חנוכייה הולמת לחג החנוכה.

תיאור החנוכייה: החנוכייה עשויה נחושת קרועה. בסיס ההדלקה הוא בשמן עם פתיליות. על החנוכייה חרוטות דוגמאות עם סמלים יהודים כגון מגן דוד ועיטורים מסולסלים. החנוכייה היא מאוד עתיקה ועשויה עבודת יד. החנוכייה נוצרה בספרד בשנת 1880 ועברה כשבעה דורות עד שהגיעה לידי סבא וסבתא שלי. לאחר מכן החנוכייה עברה מתטואן למרסיי ואז בשנת 1973 הגיעה לארץ ישראל לבית המשפחה.

המשפחה המורחבת

בכל שנה ושנה כולנו מתכנסים בבית סבא וסבתא ומדליקים את החנוכייה ההיסטורית הזו. אמי זוכרת את ההכנות בילדותה לקראת הדלקת החנוכייה: בתור ילדות אמי ואחיותיה עזרו לסבתא אסתר ליצור פתיליות ארוכות מצמר גפן ולהניח אותן בתוך הקנים המלאים בשמן זית טהור. כשהחנוכייה דלקה היא האירה את כל הבית ותמיד הקפידו להניח אותה על אדן החלון. החנוכייה הזאת היא עתיקת יומין ומעלה בחיי משפחתי המורחבת זיכרונות על היסטוריה משפחתית רבת שנים.

הזוית האישית

עמית הנכד המתעד: שמחתי לראיין את סבא ולשמוע את סיפור חייו המדהים.