מאגר סיפורי מורשת

שמי עמית אדרי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי לתעד את סיפורו של סבי, דוד סנה. סבא דוד נולד בשנת 1946 בקהיר שבמצרים.

הגירוש ממצרים והעלייה לישראל 

סבא דוד עלה לארץ ישראל ממצרים (קהיר) בשנת 1957, כשהיה ילד בן 11. הוא עלה לארץ עם אביו ואמו, אחותו רוזה, אחיו שלום ואחיו התינוק יוסי.

תמונה משפחתית כשחיו במצרים (סבא משמאל)

הם נסעו ברכבת מקהיר עד לנמל אלכסנדריה ומשם המשיכו בהפלגה באונייה עד ליוון. משם המשיכו באונייה אחרת לארץ ישראל. שמה של האונייה הישראלית היה – מדיטרניאן סי.

הסיבה לעלייתם לישראל, הייתה כחלק מגירוש היהודים ממצרים. לסבא כילד הייתה סוג של טראומה, כי לפני העלייה אמו נעצרה כחשודה לשיתוף פעולה עם צה"ל והייתה במעצר במשך כשלושה חודשים. סבא זוכר, איך הפכו את כל הבית והוציאו את אמו בכוח, שנקחה בכוח למעצר. חוויה קשה לילד קטן. הוא בעצם נפגש איתה שוב רק ביום  הגירוש, יום העלייה לישראל.

בבוקר העלייה, הגיעו הביתה ולקחו את האבא והילדים לרכבת שנסעה מקהיר עד לנמל אלכסנדריה. שם במפתיע פגשו את האימא בכניסה לנמל, ואז קיבלו הנחיות לאיזו אונייה עליהם לעלות.

סבא סיפר לי שאמו, סבתא רבתא שלי, לא רצתה לדבר על מה שקרה במעצר עד סוף ימיה…

החיים בישראל

בארץ הם התגוררו באופקים שבדרום. סבא מספר שהקליטה בארץ הייתה קשה בעיקר כי הם לא דיברו עברית, קשיי השפה. הם גרו בפחונים בצפיפות רבה, חמש נפשות בחדר אחד, אין מים, אין חשמל ואין שירותים פרטיים. בשביל אור, הם השתמשו בעששיות שהדליקו באמצעות נפט. הוא גם זוכר שהיה חם מאוד בקיץ. בנוסף, לא היה להם כסף, הם קיבלו בולי, תלושים, לקניית מזון והכל היה מוגבל זו הייתה תקופת הצנע בישראל.

בארץ אבא שלו התחיל לעבודה ב"קרן קיימת לישראל" כחקלאי ועזב את עיסוקו הקודם כנגר, מקצוע שאהב מאוד במצרים. סבא זוכר, שבעלייה לארץ, אבא שלו כעס על שלא נתנו לו להמשיך לעסוק בנגרות, עבודה שאהב מאוד במצרים, ולכן הוא בנה שולחן מעץ בחצר. הוא אסף המון כלי עבודה והשכנים היו נעזרים בכלי העבודה שלו. שכן אחד ביקש ממנו לבנות עגלה להובלת חתן ולכלה. הוא בנה להם את זה וכל העיירה הריעה לו על יצירת הפאר שהוא בנה לזוג – סבא היה גאה.

תוך שבוע-שבועיים מיום העלייה, כבר לקחו את סבא והאחים שלו לבית הספר, למרות שהם לא דיברו אף מילה בעברית, זה היה הדבר הכי קשה עבורו. הם שמחו כששמעו שיש עולים קודמים ממצרים, כך יכלו להיפגש עמם ולדבר בערבית.

זיכרון חיובי שלו מתקופה זו היה כשהציעו לילדים ללכת להתארח בבית משפחה מאמצת. סבא נלקח לבנימינה, שם התארח אצל זוג מבוגר שהיה להם ילד, שהיה יותר בוגר ממנו. הוא זוכר ששם פינקו אותו במאכלים מיוחדים ובטיולים משותפים בחיק הטבע. אחרי כחודש כבר הוחזר לפחונים.

מנהגם ומסורת 

במצרים, לאביו של סבא היה מפעל-נגריה והוא היה רוכב לעבודה ומהעבודה באופניים. תמיד היה חוזר הביתה עם מרק פירות והילדים היו רצים בשמחה לקראתו.

סבא זוכר במצרים בעיקר שהיו אוכלים באופן קבוע פול מצרי. הייתה עגלה שמחלקת פול, היא הייתה עוברת בשכונה וכולם היו רצים אליה. היו אוכלים את זה דיי הרבה. בבית גם אכלו הרבה "קושארי" – שזה תבשיל של אורז, עדשים, חומוס ואטריות והמון בצל מטוגן.

הזוית האישית

עמית אדרי: לאורך השיחות עם סבא ובאמצע הריאיון איתו, הרגשתי מסוקרן להמשיך ולשמוע על החיים שלו. גם קצת ריחמתי על החיים שהיו לו כשהיה ילד ממש בגיל שלי. למדתי הרבה דברים חדשים, למשל, שהם גרו בפחונים בצפיפות, חמש נפשות בחדר אחד, ללא מים, חשמל וללא שירותים פרטיים ובקושי היה להם אוכל ובנוסף שהיה לו קשה ללמוד את השפה העברית. אהבתי לשמוע, שלמרות כל הקושי, היה לו חודש של כיף אצל המשפחה המארחת בבנימינה, שמעתי בקול שלו, שזה היה זיכרון ממש טוב עבורו.

מאוד נהניתי מכתיבת הסיפור, מכיוון שזה היה מאוד מסקרן והרגשתי שסבא ממש מתלהב לספר לי את הזיכרונות ילדות שלו.