מאגר סיפורי מורשת

שמי מרדכי, נולדתי בעיירה בשם חונסר באירן (פרס), בשנת 1953 בחודש אדר. בזמנו היהודים לא ידעו בדיוק בזמן הלידה את התאריך העברי, רק כן ידעו להגיד שברית-המילה  שלי הייתה שבוע לפני פורים, מכאן הסיקו שנולדתי בראש חודש אדר.

לאחר קום המדינה הפיחו תקווה בכל היהודים היושבים בגולה לעלות לארץ ישראל. מאיראן, העלייה הייתה איטית, כאשר קודם כל בכדי לעלות היה צריך לקבל את אישור ראשי הקהילה היהודית באזור המגורים. תחילה עלו לארץ כל האנשים הצעירים והחזקים שיכלו לעמוד בתלאות הדרך וגם שמדינת ישראל תוכל לקבלם על מנת שיוכלו להכין את התשתית הפיזית לקבלת העולים הזקוקים לתמיכה וקבלה.  לכן בתחילת שנות החמישים יהודים רבים מאיראן החלו לעלות לארץ ישראל כאשר בשנת 1953 עלו כבר מספר יהודים לא מבוטל.

אבי, רבי מאיר, היה אדם חזק שעסק במסחר והיה עובר מעיירה לעיירה בזמנים קשים, ללא מורא מהשלגים, או מהגויים האכזרים, שהיו בדרכים. הוא  ביקש מראשי הקהילה את הרשות לעלות לארץ ישראל עם אשתו שרה, אני ושלושת אחי. אברהם בן 10, יצחק בן 8, יעקב בן 6 שנים, ואני תינוק בין 8 חודשים בלבד.

ראשי הקהילה שהיו מבוגרים היו זקוקים לכל כוח של אנשים חזקים. כאשר הרבה כבר עלו לארץ לא יכלו כבר לעמוד בדרכו של אבי שמאד רצה לעלות ובקשו ממנו בקשה אחת אחרונה לפני שיאשרו, לקחת אשה יהודיה, אלמנה עם ילדים קטנים מעיירה סמוכה, בה כל היהודים כבר עלו לארץ, שמתעקשת לא לעלות ולהישאר בביתה. להביאה לעיירה חונסר אשר בה עוד היו יהודים שיכלו לדאוג לה.

כל הנסיונות בעבר להביאה עלו בתוהו, ואבי שהיה חזק, נסע עם משאית עד לביתה, העמיסה בכוח וביקש ממנה שלא תעמוד בדרכו, על מנת שיוכל לעלות לארץ ישראל. הזקנים מספרים שעל מנת לעכבו אמרה לאבי שהיא הכינה בצק ללחם, ואבי אמר לה שהלחם יתפח עד שיגיעו לעיירה שלו ושם תאפה את הלחם.

עם אבי ומשפחתנו הצעירה עלתה גם דודה ערירית מבוגרת שחלומה היה להיקבר בארץ ישראל. מפחד שינסו להיפטר ממנה בדרך (הייתה שמועה שאנשים לא מועילים נפטרים מהם בדרך) אמרו לה לשאת אותי, שהייתי תינוק בן 8 חודשים בזרועותיה, כאילו הייתי בנה, וככה ניצלו חייה. את הדרך עשינו תחילה ברכבת עד טורקיה ומשם באניה עד לארץ ישראל.

כשנכנסנו לארץ, הגענו תחילה למעברה בקסטינה. סבי, אבא של אבא, היה הולך למושב זרחיה, בו היו עולים מאיראן, חלקם מבני משפחתו, וגם עולים ממרוקו, להכין את התשתית לביתו החדש בארץ ישראל. לאחר מספר חודשים עלינו למושב זרחיה, שם עסקו הוריי וסבי בחקלאות על למנת לכלכל את ביתנו.

כאשר הגעתי לגיל עשר קבלתי צו להתגייס לצבא ובאו מהצבא לחפש אותי, כי חשבו שאני מתחמק מלהתגייס. בסוף התברר שכאשר עלינו לארץ כשאני בגיל 8 חודשים, פקיד העליה כתב בטעות שאני בן 8 שנים. היו צריכים בגיל עשר לקחת אותי לפקידי הממשל על מנת לתקן את הטעות.

הזוית האישית

יהב: נהניתי מאוד לשמוע  את הסיפור מסבא. כיף לדעת מה קרה בעבר של המשפחה ולגלות פרטים מעניינים וחדשים. חוץ מהסיפור על הצו הראשון כל השאר היה חדש לי. סבא מרדכי: היה לי כייף לשתף את הנכדה היקרה שלי בסיפור העלייה שלי, וכייף היה לראות שהיא מתעניינת ורוצה לדעת עוד. כמה זה חשוב לשתף את הילדים והנכדים בסיפורי העבר!