מאגר סיפורי מורשת

שמי מירה נינבורג אני בת 85, נולדתי וגדלתי בעיר בגורה הומורה אשר נמצאת ברומניה, שם חייתי עם הורי מלכה ומושלם הלפרין. הבית שלי היה גדול לאותה התקופה, הוא היה בנוי מחדר אחד מאוד מאוד גדול, עם המון רהיטים וחפצים, ללא חדרי שינה ושירותים היו מחוץ לבית בגינה.

כשהייתי בת 5 בערך, התחילה מלחמת העולם השנייה ואז כל החיים שלי השתנו. אסרו עלינו להיכנס לחנויות, למסעדות ולבתי קולנוע. אפילו לאמא שלי אסור היה לפתוח את חנות הכובעים שלה. וכל זה היה רק ההתחלה. כעבור כמה חודשים גירשו אותנו מגורה הומורה לגבול אוקראינה, שם הפרידו את אבא ממני ומאמי ולא ידענו מה איתו עד סוף המלחמה, ביניים אני ואמי ניסינו לשרוד. אמי  מכרה את המעיל שקיבלה מאמה, בשביל כמה פרוסות לחם. זאת הייתה התקופה הכי קשה בחיי!

דבר אחד שקצת עודד אותי בתקופה הנוראית הזאת  היה שיר שדיבר אליי, שיר שריגש אותי, אני לא זוכרת את השם של השיר, אבל אני כן זוכרת משפט מהשיר "תרקדו תרקדו ילדים, כל זמן שאתם צעירים, כי משאתה נולד ועד לקבר זה כמו שחתול קופץ".

המלחמה הזאת פיתחה אצלי חלום, לעלות לארץ ישראל ולהקים משפחה ולתת מעצמי לארץ הזאת! לקראת סוף המלחמה גילינו שאבי חי. אני כל כך שמחתי והתרגשתי.  בשנת -1950עלינו יחדיו כל המשפחה, הגענו לארץ ישראל וכעבור כמה חודשים מצאתי עבודה. יום אחד כשחזרתי הביתה, סבא שלך התעקש לקחת אותי טרמפ, ולאחר כמה ימים נהיינו חברים. לאחר כחמישה חודשים התחתנו. כיום יש לי ארבעה בנים עשרה נכדים ונכדות ושתי נינות.

אני וההורים שלך ושניים מתוך שלושת האחים, נסענו לטיול שורשים . בשבילי זאת סגירת מעגל, להיזכר בחוויות הטובות והרעות שעברתי במהלך חיי.

שחף: בתאריך 25.5.20 סבתי נפטרה, אני כותבת את עבודתי לזכרה. אני אוהבת אותך ואזכור אותך תמיד.

הזוית האישית

שחף: למדתי הרבה על המשפחה שלי בזכות התוכנית. השיחות עם סבתא סיפקו לי מידע חדש בנוגע למשפחתי. סבתי נפטרה לאחרונה, להעלות את הסיפור שלה היה לא פשוט, כי אני מאוד מתגעגעת אליה.