מאגר סיפורי מורשת

שמי אבישג כהן, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבא שלי, אברהם ארבוך, אשר סיפר לי על בריחתו ובריחת שאר משפחתו האמיצה מעיראק.

סבא שלי ברח מבגדד, עיר הבירה של עיראק, בשנת 1971 בזמן שסדאם חוסיין המנהיג העריץ והאכזרי היה בשלטון. סבא שלי ברח עם עוד שישה אחים ואחיות שלו לכורדיסטאן. הוא היה בן 19, אחיו הגדול היה בן 22 והאח הקטן היה בן 9. ההורים שלהם נשארו בעיראק.

הם שהו בכורדיסטן יום אחד בהמתנה למבריחים שעזרו ליהודים להימלט מעיראק. המבריחים היו חיילים של מוסטפא אל-ברזני, שהבריחו אותם וגם יהודים אחרים מהגבול של כורדיסטאן לפרס (המבריחים קיבלו עזרה ממדינת ישראל). בפרס (איראן) הם פגשו קרוב משפחה מהצד של סבא רבא ז"ל והוא עזר להם בפרס להתאקלם שם קצת. הוא מאוד רצה שהם ישארו בפרס ואפילו הבטיח לילדים הגדולים עבודה עם משכורת גדולה. הם סירבו להישאר בפרס כי רוב המשפחה כבר עלתה לישראל והם רצו להתאחד עם המשפחה המורחבת שלהם ולהגיע לארץ ישראל, שהייתה הארץ המובטחת שכולם התפללו להגיע אליה. הם היו ציוניים והם עזבו את הכל, למרות שיחסית החיים שלהם היו שם טובים מאוד והם אפילו חיו שם בעושר. הם השאירו הכל מאחוריהם כי הם רצו להגיע למדינת ישראל. למרות שהיו יהודים שעזבו את עיראק לקנדה או ללונדון באנגליה.

הם שהו במלון והמתינו לרגע בו יגידו להם שהגיעה טיסה מישראל. בפועל הם היו בפרס במשך שלושה חודשים. הם נחתו בארץ, ודוד של סבא שלי לקח אותם לגור אצלו ואצל עוד דודה של סבא שלי, עד שהם התאקלמו בארץ ונתנו להם שיכון עולים בירושלים.

באותו זמן שהם ברחו, סבא רבא שלי היה גבאי בבית כנסת בבגדד. כשהוא יצא ונעל את בית הכנסת יחד עם עוד שני מתפללים, המשטרה עצרה אותם והכניסה אותם לכלא, כי הם רצו לדעת לאן הילדים שלהם ברחו. כל יום הם קיבלו מכות קשות מאוד ועברו עינויים כדי שיגלו להם לאן הילדים נעלמו. אבל אם סבא רבא שלי ושני המתפללים היו מגלים את האמת, היו תולים אותם, אחרי עינויים קשים עוד יותר. בסופו של דבר, רק לאחר שלושה חודשים הם שוחררו, וגם זה קרה רק לאחר שרב הקהילה היהודית בבגדד, חכם ששון חדורי זצ"ל, התערב והתחנן בפני המשטרה שישחררו אותם. סבא רבא שלי היה השמש של הרב ששון כדורי זצ"ל, והרב טען שהוא חייב את עזרת השמש שלו ובלעדיו הוא לא מצליח להתמצא בדברים שידע סבא רבא שלי. בסוף זה עבד, שחררו אותם והם חזרו לבית.

סבא רבא שלי אמר לשלטונות שהוא חולה וגם סבתא רבתא שלי חולה, לכן הם רצו אפשרות לטוס לטורקיה, שם ידעו שיש רופאים טובים והיה ידוע שהם מרפאים אנשים. הם חיכו שם בטורקיה לטיסה לישראל שהסוכנות היהודית סידרה לכל הבורחים מבגדד. היו איתם גם אותם יהודים שעונו יחד עם סבא רבא שלי, ובנוסף עוד כמה משפחות שברחו. בפועל, הם עלו שלוש שנים לאחר שהילדים שלהם ברחו לישראל. הם לא יכלו לברוח מהר כי היה מעקב רציני אחריהם. דבר נוסף עיכב אותם בעלייה: סבא רבא שלי לא רצה לעזוב את הרב ששון כדורי זצ"ל. רק שהוא נפטר, סבא רבא שלי היה מוכן לעלות.

בכל הזמן שסבא שלי והאחים שלו היו בארץ לבד, הם עזרו אחד לשני והיו כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. בצורה אחרת, הם לא היו מסתדרים כל כך הרבה זמן בלי ההורים שלהם. למרות העזרה מהדודים, היו להם הרבה התמודדויות בחיי היום יום שהיו צריכים לעבור לבד אבל כמשפחה שמורכבת רק מאחים.

הזוית האישית

אבישג הנכדה המתעדת: אני מאחלת לסבא שלי שימשיך לספר לנו את סיפור העלייה שלו ועל החיים שלו בעיראק, שיזכה לאריכות ימים טובים ובריאים. סבא מאחל לי הצלחה בלימודים, שאהיה מלומדת ושיהיה לי מזל בחיים.