מאגר סיפורי מורשת

בתחילת המאה ה-20, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, התחוללה מלחמת אזרחים ברוסיה. במהלכה, היהודים סבלו מרדיפות ואנטישמיות. סבתא רבתא שלי נקראה זיסל'ה (בעברית: נעמי) ואני נקראת על שמה, החליטה באומץ רב ומתוך רגש עמוק של ציונות, לעזוב את רוסיה עם בעלה וילדיה הקטנים ולעלות ארצה.

כאמור, רוסיה היתה במצב קשה אחרי מלחמת העולם הראשונה והיתה במצב של מלחמת אזרחים קשה בין תומכי הקומוניזם למתנגדיו. היהודים חיו בחוסר ביטחון אישי ובמחסור. על הרקע הזה, החליטה סבתא רבתא שלי לעזוב הכל, להסתכן במעבר גבול לא חוקי עם ילדים קטנים, לעבור לפולין ומשם למצוא דרך להגיע לארץ ישראל.

כדי לעבור את הגבול באופן בלתי חוקי סבתא רבתא שלי שילמה כסף רב למבריחים שהעבירו אותם את הגבול בחשאי לפולין. אני רואה בכך אומץ רב מאחר שסבתא רבתא שלי סיכנה בכך את בני משפחתה ולא היה כלל בטוח שהמבריחים יעבירו אותם את הגבול, הייתה סכנה שהם יקחו את הכסף ואף יפגעו בהם.

סוף טוב הכל טוב. סבתא רבתא שלי ובני משפחתה הגיעו בשלום לפולין. לאחר מספר חודשים הם עלו על ספינת בהמות והתגוררו במרתף האונייה. במשך חודשיים הם אכלו רק תפוזים וסרדינים. לבסוף, הם הגיעו לנמל יפו והתגוררו בשכונת נווה שלום בתל אביב.

סיפור מעניין הוא שסבתא רבתא וסבא רבא שלי צירפו אליהם עוד בפולין נוסעת נוספת והציגו אותה כבת נוספת שלהם. זאת, כדי לאפשר לה לעלות לארץ ישראל עם האישור המשפחתי שהם קיבלו (סרטיפיקט) משלטון המנדט הבריטי ששלט אז בארץ. הבריטים הגבילו את מספר היהודים שיכולים לעלות לארץ ולכן סבתא רבתא וסבא רבא שלי עשו "תרגיל" לבריטים וצירפו "בת" נוספת שתוכל לעלות לארץ. עד היום יש קשר חזק בין משפחתנו לבין משפחת של "הבת המאומצת".

מימין: הבת "המאומצת" ברכה יושבת שניה מימין, משמאל: סבתא נעמי, סבתא רבתא שלי, יושבת משמאל לכלה 

מלחמת העצמאות – המאבק להקמת המדינה

בני משפחתי מצד אמי סבתא רחל וסבא משה זכרין התגוררו בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. סבא משה אהב מאוד להתנדב ושימש כמוכתר השכונה. אמי תמר שימשה כאלחוטאית בארגון "ההגנה" ואחיה שמואל היה לוחם קרבי בארגון הצבאי של "ההגנה" ששמו היה הפלמ"ח. אבי יצחק גנסין היה פעיל בארגון "ההגנה" בירושלים ממש מגיל 15. פעם אחת, אחרי שעבר אימוני נשק סודיים, חזר הביתה עם אקדח והחביא אותו מתחת לכר. ההורים שלו לא ידעו דבר. לפתע, באמצע הלילה הגיעו חיילים בריטים ועשו חיפוש בבית לגלות נשק. ההורים של אבי היו מאוד רגועים כי לא ידעו שיש בכלל אקדח בבית.כנראה שההתנהגות השלווה של הורי אבי שכנעה את הבריטים והם עזבו את הבית בלי שערכו חיפוש. זה היה ממש מזל כי אחרת היו לוקחים את כולם למאסר.

בגיל 17 אבי יצחק גנסין סיים בדיוק משמרת של שמירה על גג בניין בירושלים וצפה על התקדמות הכוחות העיראקים לכיוון ירושלים. ברגע שהוא התרומם, ירה בו צלף עיראקי כדור בבטן. אבי היה אז רק בן 17 ונפצע קשה מאוד. הוא שכב בביה"ח "הדסה" על הר הצופים קרוב לשנה ועבר מספר ניתוחים בבטן. בזכות גילוי הפניצלין, חייו ניצלו. היו לו מספר צלקות בבטן ובתור ילדה קטנה אמרתי ש"לכל אבא יש פופיק אחד ולאבא שלי יש שלושה פופיקים בבטן". באותה עת היה מצור של הערבים על ירושלים והיה מחסור חמור במים, מזון ותרופות. גם הגישה לביה"ח שהיה על הר הצופים הייתה כרוכה בסכנת חיים וערבים היו יורים אפילו על שיירות של רופאים ואחיות. סבתא סוניה גנסין – אמו של אבי, הייתה מתרוצצת ברחבי ירושלים ומצאה מעט אוכל לאבי הפצוע (בעיקר ביצים שיש בהם הרבה חלבונים כדי לעזור לו להשתקם מהפציעה) וסיכנה את עצמה והגיעה לביה"ח להביא לו את המזון.

מימין: סבא יצחק אבא שלי בן 17 התנדב ל"הגנה", משמאל: סבא יצחק אבא שלי מחלים מהפציעה

באותה עת, אבי הפצוע לא חשב שתהיה לו משפחה והוא יזכה לגדל בנות, נכדים ואפילו נינים הוא אמר לי זאת והיה מאושר שהצליח להתגבר, להבריא ולראות בהקמת מדינת ישראל.

טיולים ואתגרים – המשפחה המטיילת

המשפחה המורחבת שלנו חובבת טיולים בארץ ובחו"ל. במיוחד אנחנו אוהבים אתגרים מיוחדים כגון: סקי, העפלה על הרים גבוהים וצלילה.

טיול שורשים

בתי הבכורה לירון מחרז מלניק ז"ל נפטרה בגיל 35 מסרטן, היא הייתה חובבת טיולים ותכננה עבור כל המשפחה טיול שורשים לספרד כדי להגיע לעיר חרז בחבל אנדלוסיה, שמשם כנראה הגיעה משפחת מחרז לארץ ישראל. שם משפחתנו- מחרז שמשמעו כנראה מ-חרז. מסע השורשים התקיים כחודשיים לאחר מותה של לירון, ובעיר חרז מצאנו רחוב בשם: "רחוב היהודים" וכמה אותיות בעברית שהיו תלויות על אחד הבתים. חרז ידועה ביקבים וביין המשובח שלה שנקרא: "שרי".

במהלך הטיול

טיול אתגרי העפלה לפסגת הר הקילימנג'רו

בשנת 2015 הצטרפנו אני ובעלי (סבא של יובל) לקבוצה אתגרית להעפלה לפסגת ההר הבודד הגבוה באפריקה הנמצא בטנזניה ומתנשא לגובה 5,895 מ'. במשך שבוע ימים טיפסנו אט אט לכיוון הפסגה המושלגת הבעיה המרכזית בטיפוס הרים הוא מחלת גבהים המסכנת חיים. לקחנו עמנו כדורים נגד מחלת גבהים אולם לא השתמשנו בהם ואימצנו את המלצות המדריכים המקומיים שאמרו לנו שאם נשתה הרבה מים ונצעד מהתחלה לאט לאט (ובשפתם: פולה, פולה) נצליח לטפס עד הפסגה ללא מחלת גבהים. וכך היה.

במהלך הטיפוס ישנו באוהלים ובגלל הקור העז נאלצנו ללבוש שכבות של בגדים, אפילו בתוך שק השינה בלילה. במשך שבוע ימים התרחצנו רק עם מגבונים. הלילה האחרון היה חוויה בלתי נשכחת. התחלנו לטפס ב-11 בלילה וצעדנו עד 10 בבוקר למחרת. היו שיירות של מטפסים מכל העולם ומכל הגילאים כאשר לראשם יש פנסים ונראינו כמו נחש אורות מתפתל עד הפסגה. הבאנו עמנו דגל ישראל אשר אותו הנפנו בפסגה.

טיול אתגרי ליבשת אנטארקטיקה

לפני כחמישה חודשים חזרנו בעלי ואני מטיול מרתק ביבשת אנטארקטיקה. הטיול נדחה בשנה בגלל מגפת הקורונה אבל בזכותו החלטנו להצטרף לטיול המקיף שכלל את איי פוקלנד וג'ורג'יה הדרומית. הטבע המדהים והניתוק מהארץ ומהצביליזציה, וקבוצה של ישראלים מקסימים שהיו שותפים לטיול בהיותם אוהבי טיולים וטבע הפכו את הטיול למרתק ולמהנה באופן מיוחד.

חיינו במשך שלושה שבועות על אונייה שוברת קרח לא גדולה במיוחד, עם צוות מדהים של מדריכי טבע שנתנו לנו מדי יום הרצאות והקרינו לנו סרטי טבע וסרטים על מגלי ארצות הקשורים לאנטארקטיקה. מדי יום ירדנו בסירות זודיאק ליבשה ונתקלנו בשפע של חיות נדירות ומיוחדות כגון: פינגווינים מסוגים שונים, כלבי ים, פילי ים, לוויתנים ודולפינים מסוגים שונים, מגוון ציפורים ובמיוחד אלבטרוסים שהן ציפורים קדמוניות עם מוטת כנפיים הגדולה בעולם וכל זוג שומר אמונים לבן זוגו וחולק באופן שווה את זמן הדגירה על הביצים וגידול הגוזלים.

אחד הדברים המופלאים היה הקרחונים בצורות מיוחדות שהטבע יצר כאילו היו פסלים, חלקם לבנים וחלקם כחולים ובצבע כחול טורקיז. חלק מהקרחונים מכסים את היבשה וחלק גולשים ונשברים לאוקינוס, כאשר חלק הארי של הקרחונים נמצא בתוך המים.

בפעם הראשונה שלחתי ליובל ולאחיה גלויות מסוף העולם, שהתקבלו כמובן, אחרי ששבנו ארצה. הטיול לאנטארקטיקה הדגיש אצלנו את הצורך של האנושות לשמור על הטבע המיוחד ועל החיות הנדירות על כדור הארץ.

טיול משפחתי לספרד – ברצלונה

לפני כארבע שנים נסענו כל המשפחה המורחבת לברצלונה וחגגנו שם את ראש השנה. בילינו בפארקי שעשועים, בבריכה ובחופי הים וגולת הכותרת היה שכולנו הלכנו למשחק של בארסה – קבוצת הכדורגל של ברצלונה כנגד אינטר מילאנו, באצטדיון הבית של בארסה ששמו קאמפ- נואו. ראינו את מסי מבקיע שער משמעותי ואת התלהבות כל האוהדים מסביבנו ביציע. קנינו צעיפים של בארסה ואכלנו קערות ענקיות של פופקורן. אפילו הנכד הקטן שלי ינאי שהיה אז בן פחות משנה היה צריך לקנות כרטיס ונהנה איתנו בהמולה. כל המשפחה נהנתה להיות יחד ולאכל מטעמים ספרדיים שנקראים: טפאסים.

טיול משפחתי לירדן – עקבה פטרה

בחג הסוכות נסענו עם הילדים והנכדים לירדן. עברנו ברגל את הגבול ומשם נסענו למועדון נופש ליד עקבה. בילינו את רוב היום בבריכות, במגלשות ובחוף הים. היה מרגש לראות את אילת ואת ישראל כאשר הם נמצאים מערבית לנו. יחד עם נכדתי הבכורה יובל עשינו צלילת ניסיון עם בלוני חמצן. הייתה זאת חוויה יוצאת מן הכלל. ראינו דגים בשלל צבעים, מלפפוני ים ואלמוגים מרשימים. גם יובל וגם אני לא רצינו שהצלילה תסתיים. גילינו עולם מופלא מתחת למים והמדריך לקח אותנו לעומק רב יותר ממה שתכנן מלכתחילה.

יש לנו מנהג משפחתי שבכל טיול לחו"ל אנחנו משחקים את המשחק "סימני דרך". אני מטמינה רמזים ומסמנת חצים במסלול המלון ולאחר מציאת כל הרמזים מגיעים להפתעה – שקית של ממתקים.

באחד הימים נסענו לפטרה אחת משבעת פלאי תבל שהיתה בעבר עיר נבטית קדומה. אחד הדברים המדהימים הוא מקדש שהשתמר בסלע ומתגלה לפתע בסיום של שביל צר בין הסלעים. כל הנכדים רכבו על גמלים וזו היתה חוויה יוצאת דופן. כמו כן, קנינו לנכדים כאפיות והרגשנו ממש כמו אנשי המדבר. בדרך חזרה עצרנו בעקבה וקנינו כמות נכבדה של כנאפה ובקלוואות. היה לנו מתוק בפה ומתוק בלב

סבתא שלי, סבתא רחל נהגה לומר כאשר היינו חוזרים מטיולים: "ברוך אתה ה' אלוהינו שנתת לנו את ביתנו."

הזוית האישית

יובל הנכדה המתעדת: סבתא אני רוצה להגיד לך שממש נהניתי לעבוד איתך על התכנית הזו, השכלתי ולמדתי על השורשים של משפחתי, אוהבת הכי בעולם.

סבתא נעמי: היתה לי חוויה מדהימה לעבוד על המיזם עם נכדתי הבכורה האהובה שלי יובל ולהעביר לה את ההיסטוריה המשפחתית ואת ההיסטוריה של הקמת מדינת ישראל.