מאגר סיפורי מורשת

שמי יואב, אני משתתף עם סבתא שלי, סימה השנה בתוכנית הקשר הרב דורי. אני רוצה לספר לכם את הסיפור, שסבתי, סימה, סיפרה לי על אימא שלה, סבתא רבתא שלי – מנקודת מבטה.

סבתי סימה נולדה בשנת 1947, יום לפני הכרזת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בישראל.

פתיחה

סיפור זה מתחיל בשנת 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. בארצות רבות אנשים רבים היו בסכנה, ובעיקר היהודים שהנאצים היו נגדם.

לפני המלחמה, אמי גרה עם אחיה והוריה האמידים בורשה, אך כשפרצה המלחמה, המצב בוורשה כבר לא היה טוב. ערב אחד, בארוחת שישי, כל המשפחה דנה במה לעשות, אם לעזוב את וורשה או להישאר בה. אהרון, אח של אמי, ששירת אז בצבא הפולני (דבר שלא היה מקובל בקרב יהודים), הציע למשפחה לעזוב את ורשה ולברוח לרוסיה. לעומתו, מאיר, סבי, לא הסכים לעזוב את ורשה, את חבריו ואת עבודתו. הוא אמר שחבריו הפולנים יעזרו לו לחיות.

כשהסתיימה הארוחה, אהרון לקח את אמי, רחל, שהייתה רק בת 18 ואמר לה: "את לא נשואה, אין לך ילדים, את צריכה להציל את עצמך ולברוח לרוסיה". אמי ועוד כמה אנשים בגילה דנו בזה והחליטו לברוח לרוסיה בלי ליידע את ההורים.

 משפחת גוטליב – ורשה 1938

בדיוק באותו זמן אבי גר במרחק 60 קילומטרים מורשה בעיירה ששמה "גומבין". הוא היה נשוי לאישה אחרת ובכלל לא הכיר את אמי. באחד הימים, הגרמנים נכנסו לעיירה שלו, הרסו כל מוסד יהודי, ולאחר מכן הלכו לבית הקברות היהודי, הרסו את המצבות והכינו מהן גשר.

הם אספו את כל היהודים לכיכר העיר, אך לפני שאבי הלך לכיכר, אשתו ההרה לא חשה בטוב. הוא אמר לה שתישאר בבית ורק הוא ילך, אך כשהוא היה בכיכר העיר, הגרמנים עברו מבית לבית והרגו את כל מי שנשאר, כולל אשתו של אבא שלי. את מי שלא הרגו, אספו  למחנה עבודה.

משהבין אבי שהמצב גרוע ביותר, הוא התארגן ביחד עם חבריו על מנת לברוח לרוסיה.

אבי ואמי, שניהם היו בדרך לרוסיה, אך עדיין לא הכירו ולא פגשו אחד את השני.

הדרך לטשקנט

מאחר שהרוסים לא ראו בעין יפה את הגעת הפליטים למדינתם, רבים מהפליטים המשיכו דרומה והגיעו למחנה כורים בטשקנט, אחרי שנדדו למעלה מ-4,000 קילומטרים. במחנה הכורים אבי ואמי נפגשו לראשונה.

הכורים קיבלו רק מנת פסטה ומרק לכל 12 שעות עבודה. לפעמים, מרוב שלא היה להורים שלי אוכל, הם הלכו לבית כנסת קרוב בשביל לאכול עוד קצת, אבל היו שם עוד המון יהודים – ילדים, מבוגרים ותינוקות. מרוב אנשים, התפשטה שם מחלה שהרגה בערך 100 אנשים ביום.

בתום המלחמה ההורים שלי רצו להתחתן בחתונה יהודית, ולאמי לא היה אף אחד מהמשפחה שיהיה סביבה ברגע המיוחד שלה. לא הייתה אפילו כוס יין לברך עליה.

הקליטה באירופה

בשנת 1946 נולדה יפה, אחותי, בטשקנט. באותה תקופה התחילו להתארגן גופים שונים באירופה כדי להעלות את היהודים לארץ. אמי, אבי ועוד כמה מחבריהם במחנה החליטו לרכוש כרטיסים לרכבת שמגיעה לאירופה, ולאחר כמה זמן הם עלו על הרכבת והגיעו לאירופה.

באותה התקופה שלטו באירופה בעלות הברית: ארצות הברית, צרפת, אנגליה ורוסיה. הן דאגו שלכל היהודים חסרי הבית יהיה בית, והפכו את מחנות הריכוז של הנאצים למחנות קליטה. קשה היה להאמין שאותם מחנות בהם נרצחו אלפי יהודים, שמשו עתה כבית ליהודים ששרדו. הורי הגיעו לברגן בלזן, שם דאגו להם ולכורים אחרים לבית ספר, גנים, אוכל ועוד הרבה דברים מאוד חיוניים לחיים. אני נולדתי שם בשנת 1947.

כשהורי היו באירופה, הם היו תחת שליטתם של האנגלים. לכן, היה להם קל למצוא את אחיו של אבא שלי, שברחו לאנגליה עוד לפני המלחמה.

העלייה לארץ

הורי רצו מאוד לעלות לארץ ישראל, אבל ארץ ישראל עדיין הייתה נתונה עדיין תחת שליטת האנגלים. לכן, הם לא יכלו לעלות בלי אישור עד שנת 1948. רק במרץ 1949 הם עלו יחד איתי ועם אחותי, מה שאומר שהם היו פליטים למעלה מ-9 שנים.

לולא דוד אהרון,שיעץ לה לברוח לרוסיה דבר לא היה קורה. ההורים שלי לא היו נפגשים, אני לא הייתי קיימת וכל המשפחה לא הייתה קיימת.

אני ואחותי גדלנו בארץ ישראל, הלכנו לבית ספר ישראלי וכל חיי עברו עלי בארץ, וכבר 50 שנה אני גרה בכפר סבא.

האירוע של דוד אהרון

דוד אהרון היה בשורות הפרטיזנים ביניהם היו יהודים וגם פולנים. ביום האחרון של המלחמה, כשכולם היו שמחים, פולני אנטישמי אחד, שלחם לצידו כל הזמן, ביקש ממנו שיבוא איתו לרגע לצד. הוא כיוון אליו אקדח ואמר לו "היום מסתיימים החיים שלך, אני יורה בך רק בגלל שאתה יהודי". אמי גילתה את זה רק בשנת 1960, כשהתקיים מפגש של שורדי שואה בו סיפרו סיפורים שונים. חבר של דוד אהרון ניגש לאמי, וסיפר לה את מה שקרה לו.

טיול השורשים

בשנת 2015 יצאתי לטיול שורשים בפולין, בעיירה של אמי עם עוד כמה אנשים. הלכנו לכמה מוסדות יהודים, כמו: בית קברות, בתי ספר, בתים ועוד כמה מקומות בהם חיו יהודים בתקופת השואה ובשנים שאחריה. ניסיתי למצוא באיזה בית ספר אמי למדה, ניסיתי גם למצוא בבית הקברות היהודי קברים של משפחתי, אך לא מצאתי אף קבר של בני משפחתי אבל מבחינתי הטיול היה חלק מסגירת מעגל משפחתי ועכשיו הסיפור הזה הוא הנצחה חשובה.

הזוית האישית

יואב: אני נהניתי ולמדתי המון מתיעוד סיפור זה. תודה לסבתי, סימה שליוותה אותי וסיפרה לי סיפור זה.