מאגר סיפורי מורשת

אימי ומשפחתה התגוררו בעיירה פולטוסק הנמצאת במרחק של כ – 60 ק"מ מוורשה, בירת פולין.

בשנת 1939 נכנסו הגרמנים לפולין והתחילו להתקדם לעבר העיירה. השכנים של אמי (שהיו גויים) הודיעו לכל היהודים לעזוב את העיירה, במידה ולא יעשו זאת הם יסגירו אותם לגרמנים. אמי ומשפחתה אספו את כל החפצים שיכלו לקחת, העמיסו על עגלה וסוס והתחילו את המסע לכיוון סיביר שברוסיה. בדרך אימי פגשה את אבי שלימים התחתנו.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה הם התגוררו בעיר קויבישוב (כיום סמרה) שברוסיה ושם נולדתי.

בתום המלחמה חזרנו לגרמניה למחנה עקורים שבו נאספו כל היהודים וגם אחרים שחזרו מרוסיה. לאחר מכן, העלו את היהודים מהמחנה הנ"ל לרכבות לכיוון איטליה, למחנה של הג'וינט ושם כל משפחה הייתה צריכה להחליט לאן הם רוצים להגר. בפני הוריי עמדו אופציות רבות, כולל ארצות הברית, אך בחרו להגר לפלסטינה (ישראל), במדינה בה אין גויים.

מאיטליה נסענו ברכבת למרסיי שבצרפת, עלינו על אונייה בשם נגבה והגענו לחיפה. בשנת 1948 הועברנו למחנה עולים באזור נתניה, לאחר מס' שבועות, עברנו ללוד וגרנו בבית ערבי. עליתי לארץ בגיל 3 וחצי בשנת 1948 לאחר מלחמת העצמאות.

לאחר שחרור העיר לוד, עברנו לגור בבתים של הערבים בלוד. בשנת 1967 לאחר מלחמת ששת הימים אני נסעתי לירושלים בגלל שרציתי לחגוג יחד עם כל עם ישראל ולהרגיש חלק מזה. הייתה התלהבות גדולה כתוצאה מאיחוד ירושלים,  מכל כלי הנשק שהוצגו כגון: טנקים, תותחים וכלי רכב מיוחדים  והמצעד של החיילים שהשתתפו במלחמה.

אני בתור נער, טיפסתי על החומות כדי לצפות במצעד ממקום גבוהה כדי להתרשם מכל העוצמה הזו.

ההתלהבות והשמחה של כל הקהל שנכח במקום ממש ריגש אותי ונגע בליבי, הרגשתי שאני חלק מכל השמחה של הקהל במצעד. גאווה גדולה עלתה בי בזה שאני חלק מעם ישראל וזה השאיר בי את הזיכרון לכל החיים.

הקשר הישראלי שלי

הפגישות בבית הספר, עוררו בי זיכרונות רבים ובחרתי לספר על אירוע מיוחד, שחיזק את הזיקה למדינה. יהלי ואני נסענו לסיור בעיר לוד כדי לראות את מקומות המסמלים את הילדות שלי.

סיירנו בעיר העתיקה, ראינו את המקום שבו היה ביתי, אבל עליו נבנה היום בית חדש שהערבים בנו, לזה אני קורא זכות השיבה.

לאחר מכן, ראינו את המאפייה שהייתה באותה העת מקום מפגש בימי שישי ושבת, היינו מביאים לשם את הסירים  עם החמין, שנוכל לאכול בשישי שבת – היה הווי שכונתי.

במקרה, באותו היום, פגשנו אדם שקנה את המקום ופתח מסגריה, שוחחנו מעט והסתבר שהוא גר גם באותה שכונה, הוא הכיר את אבי שהיה ספר ידוע בלוד ורוב התושבים הכירו אותו והיו מסתפרים אצלו.

בהמשך, הסתובבנו בשכונה ופגשנו גברת יהודיה שעדין גרה באותה שכונה כבר 50 שנה, היא סיפרה לנו שהיא יהודיה היחידה שגרה כיום בשכונה.

נסענו למקום בו היתה המספרה של אבי, פגשנו אדם שסיפר שהוא קנה את המספרה של אבי לאחר שנפטר ופתח שם אטליז ושיתף אותנו בסיפורים על המקום.

יהלי מאד התרשמה מהסיפורים המקוריים ששמעה, באופן מקרי, במסגרת הסיור שלנו והיתה לי הזכות לשתף אותה בסיפורי ילדותי.

את כל ילדותי הנפלאה עברתי בלוד.

התחתנתי עם אתי, הקמנו משפחה לתפארת ולנו 3 בנות ו – 8 נכדים שיהיו בריאים.

הזוית האישית

נהניתי מאוד עם נכדתי לחזור למחוזות ילדותי.