מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי כרמלה גבריאל, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי וזה הסיפור שלי:

תאריך הלידה שלי הוא ה – 28.5.1943 והשנה אהיה בת 79. בדרך כלל ימי הולדת היינו חוגגים עם המשפחה המצומצמת אבל לא יותר מדי, משהו קטן וצנוע.

אבא שלי מאוד אהב את ארץ ישראל וביקר בה לרגל עסקיו בתקופת שלטון הטורקים. במהלך הביקור היה גם בחיפה שעל הר הכרמל שהשאיר בו רושם ורגש עמוק, השם כרמלה הוא כמו הרצון לחזור שוב לארץ ישראל לכרמל. אח שלי היה קורא לי "קוקו כרמלה" ואז גם אחותי הגדולה הצטרפה אליו, כשעליתי ארצה כול מכריי קראו לי באותו הכינוי.

גרתי בעיר בגדד שבעיראק. שם המשפחה שלי היה בלבול, ואת האמת שלא כל כך היה לו משמעות, אבל אני זוכרת שהייתה פעם "אגדה אורבנית" על גנב שקראו לו אספור ומשפחת בלבול הם אלה שתפסו אותו, ואפילו יש איזה שיר על הגנב ומשפחת בלבול שתפסה אותו.

כשגרתי בעיראק, המצב שם התחיל להחמיר לא נתנו ליהודים לעשות כלום: לא אפשרו לנו לעשות עסקים, לא נתנו לנו למשוך כסף מהבנק בהתאם לצורך, ובקושי יכלנו לצאת מהבית ולהסתובב בעיר. באותה תקופה הרבה יהודים עזבו את הבית, השאירו את הכל כמו שהוא – הרכוש, העסקים, הכסף, החסכונות והבית ועזבו את עיראק. רובם ברחו בצורה לא חוקית לארצות שונות: לאנגליה, לקנדה ולארץ ישראל, כדי להתחיל את חייהם מהתחלה.

פתאום דוד שלי אמר לאבא שלי שהם החליטו לצאת מהבית ולברוח מהארץ. אבא שלי ישר אמר לו: "לפני שאתם הולכים אני אבוא ואביא לכם את כרמלה, אני חייב להוציא אותה מהארץ אני מפחד שיקרה לה משהו". בקיצור, אבא שלי שילם למבריח הרבה כסף. בהתחלה נסעתי עם חברה שלי לכיוון עיר הגבול בשם אסרה שבאירן, זה היה ביום חמישי והדוד שלי היה אמור להגיע ביום ראשון. חיכינו לו במלון כמו שאבי קבע איתו, פתאום ביום שיש בבוקר הגיע האיש שהיה אמור להבריח אותנו ואמר לאבי שאנחנו חייבים לצאת עכשיו, אי אפשר לחכות יותר לאנשים שצריכים לבוא ביום ראשון. אבא שלי בהתחלה סירב לשלוח אותנו, הוא אמר: "שתי בחורות צעירות בלי גבר שישמור עליהן זו סכנה גדולה, כבר שמענו סיפורים על בחורות שנתפסו, נחטפו ונאנסו." אבל אז המבריח דיבר איתו הוא, הרגיע אותו ואמר לו שהוא ישמור עלינו עד הסוף. בלית ברירה אבא שלח אותנו לבדנו.

תחילת המסע

כאן המסע שלנו התחיל. המבריח לקח אותנו לחדר במלון ושם הלביש אותנו בכאפייה שתכסה לנו את הפנים ומשם הוביל אותנו לרכב ההברחה. בתוך הרכב שהיה מעין משאית גדולה, החביאו אותנו מתחת לבדים. נסענו כמה שעות ופתאום נעצרנו, הגענו לאזור שלא הכרנו, אזור מאוד מרוחק מהבית. באותו הרגע אמר לנו המבריח: "תרדו פה, אני לא יכול להמשיך. מפה אתן ממשיכות לבד." הוא הוציא אותנו מהמשאית, אמרנו לו ששילמנו לו הרבה כסף ושהוא הבטיח להעביר אותנו את הגבול לפרס, אבל זה לא עזר בכלל. המבריח ניצל את העובדה שאנו בחורות צעירות ולא מוגנות ונטש אותנו באמצע הדרך.

אני וחברה שלי היינו המומות, במשך שעה התחבאנו בצידי הדרך ולא ידענו מה לעשות. אמרתי לחברתי: "בואי נחפש מקום להסתתר בו לפני רדת החשיכה". המשכנו ללכת כשני ק"מ לתוך השדות והגענו לערוץ נחל ששימש למעבר נוסעים וסחורות. התקרבנו לשפת הנחל וראינו ספינה שעגנה במקום, הסתובבנו סביבה ופגשנו קבוצת סוחרים שהעבירו סחורה בנהר. שוחחנו איתם וסיפרנו להם שאנחנו נוסעות לבקר משפחה באיראן, והאם ניתן להצטרף. למזלנו הסוחרים היו מבריחי סחורות והם הסכימו לקחת אותנו במורד הנהר לכיוון פרס.

מספר נשים שהיו שם הכניסו אותנו לתוך הספינה והכניסו אותנו לתוך דופן כפולה בתוך קירות הספינה, היינו כל כך לחוצות שכמעט התעלפנו, שמענו את נשימותיו הכבדות של משיט הספינה שעמד מאחורי הקיר. הספינה עצרה ופתאום כל הנשים של המבריחים עזרו לנו לצאת והובילו אותנו לתוך מבנה עשוי בוץ ששימש כמחסן והחביאו אותנו בתוכו מפני המשטרה המקומית. כמה שעות מאוחר יותר הגיע נהג שנשלח על ידי המבריחים ואמר שעכשיו יש זמן לעקוף את הסיורים של הצבא וצריך לצאת מיד.

נכנסנו לרכב והתחלנו לנסוע לכיוון גבול פרס, הנסיעה הייתה מפחידה. נסענו באמצע המדבר לא היה אפילו עץ אחד באופק, שתקנו לא יכולנו לדבר מהפחד השקט של המדבר. ביחד עם השקט שלנו, הכל הרגיש לי ממש כמו דממת מוות. הרגשנו את הלחץ של הנהג ואת דפיקות הלב שלו, ופתאום – נפתח תא המטען של האוטו, הנהג בבהלה החל לצעוק: "יורים עלינו, השוטרים יורים עלינו" והרכב החל לאבד שליטה. הנהג הצליח לעצור ולשמחתנו זו הייתה רק תקלה במנעול תא המטען. הנהג סגר מיד את תא המטען מהר לפני שמישהו יראה אותנו והמשכנו לדרכנו.

הגענו לנקודת מעבר הגבול ביו פרס לעיראק והסתתרנו עד רדת החשכה, המתנו מספר שעות ואז הגיע קבוצה של מבריחים מהסוכנות היהודית שבאו מכיוון פרס ועברו את הגבול. אני לא אשכח את המשפט הראשון שאמרו הסוכנים: "אנחנו יהודים ובאנו לקחת אותכם למקום בטוח". פתאום הרגשתי בטוחה, לשמוע אותם אומרים: "אנחנו יהודים" היה משהו שחיכיתי לו הרבה זמן.

משם רצנו בחסות החשכה לכיוון מעבר הגבול עם פרס ועברנו דרך פרצה בגדר, כל כך שמחתי שהצלחנו ולא שמתי לב שנפצעתי בפניי ונחתכתי מעל עיני. משם לקחו אותנו לעיירה סמוכה לגבול בתוך פרס ישר לתוך בית כנסת מקומי עתיק, הקהילה חיבקה אותנו ודאגה לנו כאילו היינו בני משפחה! זה היה רגע שעיצב את תחושת הקירבה ואהבת העם היהודי שקיימת אצלי, את התחושה הזו אני נושאת איתי כל חיי והעברתי אותה לכל משפחתי, ילדיי ונכדיי.

ביום שלמחרת עלינו על רכבת ונסענו לטהרן, עיר הבירה של פרס. בפרס פגשנו בני משפחתי רחוקים שהמתינו לנו, לאבי היו קשרים עסקיים בכמה מדינות ובניהן עם משפחתו בפרס. בטהרן הכינו אותנו למעבר לארץ ישראל וכעבור שבועיים קיבלנו אישור מעבר לטיסה לארץ ישראל.

ארץ ישראל

זאת הייתה חווית המפתח ששינתה לי את החיים: פתאום הגעתי לארץ ישראל לבדי, בן אדם שונה, בן אדם בוגר יותר שצריך להסתדר בעצמו בלי אימא בלי אבא, בן אדם שרוצה לעזור כמו שעזרו לו. כשעליתי לארץ הייתה לי יום הולדת 23.

כשנה אחרי שהגעתי לארץ פרצה מלחמת ששת הימים, בתקופה זו הערבים בעיראק התנכלו ליהודי עיראק ברמות שמעולם לא היו. אני זוכרת שאחותי סיפרה לי שלפני שהם עלו לארץ, שחטפו את גיסי בגלל שהוא יהודי, הכניסו אותו לבית הכלא מספר פעמים והתעללו בו עד שהוא מת. באותו הרגע החליטה אחותי שהיא חייבת לברוח עם שלושת הבנות שלה כי היא לא רוצה שיאנסו אותן ויהרגו אותן. היא עלתה לארץ בשנת 1975.

אחרי כמה חודשים הייתה תקופה יחסית טובה בעיראק וההורים שלי ישר תפסו את ההזדמנות וברחו מעיראק באופן חוקי. כל זה קרה יחסית מאוד מאוחר, ההורים שלי כל כך אהבו את עיראק שהם חיכו עד לרגע האחרון שהם יכלו כדי להיות שם ואז ברחו בשנת 1981 דרך טורקיה. הם הגיעו בדיוק בערב חג העצמאות, אני זוכרת כמה מרגש זה היה שכולנו התחבקנו ביחד סוף סוף כמשפחה מלאה ומאוחדת.

המשפחה הגרעינית

אני הילדה הכי קטנה במשפחה, היו לי שתי אחיות שלצערי נפטרו ועוד אח שהוא עדיין חי ואנחנו בקשר מאוד טוב. הייתה לי אחות קטנה, היא נולדה כשהייתי בת חמש והיא נפטרה בגיל ארבע, אבל אני לא כל כך זוכרת אותה, כל הזמו ניסו לגרום לי לשכוח אותה, אפילו ההורים שלי לא רצו שאני אהיה באזכרה או בשבעה. אני אפילו לא כל כך יודעת ממה היא נפטרה עד היום, אז אני לא כל כך זוכרת אותה.

אני זוכרת שבגלל שאחי הוא היה הבן היחיד אז כל הזמן אימא שלי הייתה מפנקת אותו. למשל, כל פעם שהיה עוף  -אימא שלי הייתה שומרת לו את החלקים הכי טובים של העוף ומביאה רק לו אז כל הזמן. אחותי הגדולה הייתה מקנאה ואומרת לאימא שלי שזה לא בסדר ושהיא גם רוצה את החלק הטוב יותר של העוף, וכל האחים היו נקרעים מצחוק. אני זוכרת שכל הזמן אחותי הגדולה ואח שלי היו רבים, ואני כל הזמן הייתי מפרידה בינייהם ומקבלת מכות.

האירוע הכי משמעותית עם המשפחה שלי שאני זוכרת הוא החתונה של אחותי הגדולה. כולם כל כך שמחו והיו מאושרים, זה היה האירוע הכי כיפי שהייתי בו. בנוסף, מאוד אהבתי את החגים והשבתות. כל שבת היינו מתלבשות כאילו זו החתונה שלנו וכולם היו ביחד ושרו שירים.

זכרונות ילדות – עיראק 

אני זוכרת את הבית הראשון שלי, הוא היה בנוי בסיגנון טורקי, הוא לא היה בנוי כמו היום. כל החדרים היו מסביב לסלון והסלון היה ענקי. באמצע הסלון היה כמו חדר שקוף שעשוי מחלונות ובתוכו היו הרבה צמחים ותבלינים ומזרקה מאוד גדולה ומרשימה. ליד הסלון היה חדר האוכל. מעל חדר האוכל לא הייתה תקרה, זה היה כל כך כיף לאכול שם, היינו יושבים לאכול שעות. אני זוכרת שבחורף היו חייבים לכסות את התקרה עם פלסטיק, וכל האחים ממש התבאסו, אז כל פעם שהיינו אוכלים היינו עולים לאכול בעליית הגג. אני זוכרת שבתור ילדה כמעט כל יום הייתי הולכת למכולת שליד הבית שלי וקונה לדר או פירות טעימים.

פעם אחת חשבו שאבא שלי הוא מרגל לטובת ישראל והגיעו לבית שלנו וחיפשו משהו שיפליל אותו. הם הפכו את כל הבית והוציאו את כל האוכל מהמגירות, ואז הם מצאו מצלמה אחת שאבא שלי הביא מהארץ  – הם לא ידעו מזה זה והתחילו להילחץ. אימא שלי אמרה לאחותי לבוא ולהראות להם מה המצלמה עושה והם הלכו. אז את החפץ הזה בחיי משפחתי אני לא אשכח, זה היה ממש מפחיד, לא ידענו מה לעשות.

כשהייתי ילדה היו לי הרבה תחביבים: אהבתי לסרוג, מאוד אהבתי ספורט כמו בלט ומקבילים. אני זוכרת שהיה בילוי שמאוד אהבתי, היינו קמים מוקדם, לוקחים את כל הציוד ויוצאים לאגם. היינו שוחים לקצה השני של האגם והולכים קצת, היינו מגיעים למסעדה מאוד מיוחדת, היא הייתה כמו בוטק'ה, היה מעגל של ספות ובאמצע מדורה. היינו שמים דגים בתוך נייר כסף עם הרבה מלח בתוך המדורה ואוכלים את הדג עם שפע סלטים. כולם היו אוכלים כל כך הרבה עד שהיה כאב בטן.

אני זוכרת שהיית כל הזמן עושה פזלים ובונה משהו שדומה ללגו. עוד אני זוכרת שהיו הרבה שירים בערבית ברדיו, אבל השירים האהובים עליי היו השירים ששרנו בחגים ובששי.

בכל יום יום שישי אחרי בית הספר היו הצגות בבמה של בית הספר. אני זוכרת שהמורה שלי ביקשה ממני להופיע במקום ילדה אחרת כי היא חסרה. לקחתי את הדף עם המילים והייתי בשוק – היה לי כל כך הרבה ללמוד בעל פה במעט מאוד זמן. אני חושבת שהייתה לי את ההצגה הכי ארוכה. הגיע היום של ההצגה וממש פחדתי שאני אשכח את המילים, אבל עליתי על הבמה ועשיתי עבודה ממש טובה. אני זוכרת איך כולם ממש התלהבו וכל המורים אמרו לי אחר כך עד כמה שההצגה הייתה מדהימה. היה לי בבית הספר מנהל קשוח, אני חושבת שאף אחד מעולם לא שמע אותו אומר מילה טובה למשהו. הוא נכנס לכיתה שלנו ואמר לי מול כולם:  "כל הכבוד, את ילדה מדהימה וההצגה שלך הייתה יוצאת דופן". כולם מחאו כפיים ואני עוד שנייה בכיתי מאושר.

המלך ואני

בכל קיץ אני וכל המשפחה שלי היינו נוסעים לצפון עיראק ומבלים שם שבוע שלם בנופש. היינו מטיילים הרבה והולכים לאגמים בסביבה. אני זוכרת שבאגם אחד ישבנו לאכול יחד כל המשפחה וראינו את המלך יושב עם אחד החברים שלו שותה תה ומשחק שש בש. כשראיתי אותם משחקים – כל כך אהבתי את המחזה, שכשהמשפחה שלי הלכה לשחות, אני נשארתי לראות אותם משחקים, והמלך שאל אותי: "את יודעת לשחק?", אמרתי לו שאני לא יודעת, והוא אמר לי: "אולי בפעם הבאה שניפגש נוכל לשחק ביחד" והלך. זה היה רגע כל כך מאושר שלא הצלחתי להוריד את החיוך כל היום.

חוויה פחות טובה שהייתה לי היא כמו שאמרתי, שאחותי הקטנה מתה. אני זוכרת שכולם היו כל כך עצובים והאמת היא שאני לא כל כך הבנתי מה קורה, כי פשוט אמרו לי שאחותי הקטנה הלכה. שבוע שלם לא הייתי בבית, שלחו אותי לישון אצל חברים ובאנו לבית שלי פעם אחת, אבל לא כל כך הייתי בבית וביום שכן הייתי בבית – לא הבנתי מה קורה. ראיתי אנשים שלא ראיתי כל כך הרבה זמן, או אנשים שאני לא מכירה, וכולם כל כך עצובים – זה היה קשה ואני חושבת שזה הדבר הכי עצוב שקרה לי כילדה.

הזוית האישית

אנה הנכדה המתעדת: היה כיף להשתתף בתכנית יחד עם סבתא, אני שמחה שהסיפור של סבתא שלי שמור פה לעד.

סבתא כרמלה: אני מקווה שנהנתם. היה לי מאוד כיף לשתף ולדבר על עצמי, ואני מקווה שאתם תהנו לקרוא עליי ועל זכרונותיי.