מאגר סיפורי מורשת

סבתא ריימונד אזולאי מספרת לנכדתה אדל ג'רסי את  קורות משפחתה.

נולדתי בשנת 1946 בפז שבמרוקו להוריי מרים ושעייה ארזואן.

רציתי לספר לך, נכדתי אדל, את קורות חייה המרתקים של אמי מרים ז"ל, הסבתא רבתא שלך.

אמי מרים ארזואן לבית רואש' נולדה בספרד בעיר מליליא,להוריה  קראו רוחמה ושמואל.

ילדותה של סבתא רבתא מרים

סבתא מרים, הייתה בת יחידה להוריה, אבל היו לה עוד שני אחים חורגים מצד אביה (בן ובת). אחיה החורג נפטר ממחלת הטיפוס כשהיה צעיר.

במרבית שנות ילדותה האחים לא גדלו אתה באותו בית. אבל באותה שכונה. המשפחה טיפלה בהם.

הילדות שלה לא הייתה פשוטה. אביה שמואל נפטר כשהיא הייתה ילדה קטנה, והיא נאלצה לצאת לעבוד ולפרנס את הבית. אמה, רוחמה, הייתה עיוורת ולא הייתה מסוגלת לצאת לעבוד. אמי, מרים,  הייתה צריכה גם לעבוד וגם לעזור בבית. היא הייתה מנקה בתים, וכשגדלה היא הייתה מבשלת לאנשים עשירים, ושימשה בתור אופר באותם בתים.

הבריחה מספרד

בתקופת מלחמת העולם השנייה, היהודים בספרד החלו לעזוב את המדינה. סבתא מרים סיפרה, שהיא הייתה נערה צעירה, והיא לא הבינה מה קורה מסביבה. אך, היא פעלה כפי מה שהאחרים עשו. השכנים הסבירו לה, שצריך לברוח, ויש סירות קטנות שבאישון לילה מבריחות את היהודים. אבל, כסף לא היה להם, וגם לא שום דמות גברית שתעזור להן. סבתא מרים סיפרה, שהיא ברחה כמו כולם.

לפתע, באמצע הלילה הייתה בהלה גדולה. היא הייתה אובדת עצות, היא לא ידעה מה לעשות? הפחד היה נורא, ואז ברגע אחד, היא החליטה לקחת את אימא שלה על הגב שלה, ולברוח.

וזה לא היה קל ופשוט, הן גרו בבניין עם מדרגות ובלי מעלית. באותם זמנים לא היה כיסא גלגלים בנמצא. אז היא פשוט סחבה את אמה על הגב, והיא התחילה לרוץ כשאמה על הגב שלה.

השכנים, הם שהובילו אותה למקום שממנו אפשר להבריח את הגבול. במקום היו גברים שהתחילו להעביר את כולם לסירות קטנות. הם ביקשו כסף ומסמכים שלא היה לאמי ולאמה. הם ראו את אימא שלה על הגב שלה, אמי מרים, הסבירה להם, שזאת האימא שלה ושהיא עיוורת.

ומשם פשוט הכול קרה.

הם העלו אותן על סירה ללא תשלום ובלי מסמכים, ובנוסף אמרו לה, שלא לפחד, כי הם שומרים עליהן.

סבתא מרים סיפרה לנו, ש"באותו הרגע הפחד שיתק אותי, היה זה לילה חשוך, אני לבד עם אימא ועם עוד גברים ערבים באמצע הים, אך, ב"ה הם עמדו בהבטחה שלהם. הם שמרו עלינו והכל עבר בשלום. זה היה נס גדול".

במרוקו

הן הגיעו בשלום למרוקו והרבה אנשים טובים עזרו לה בדרך. כל זה בזמן שאמי סוחבת את אימא שלה על הגב.

במרוקו שלחו אותן לעיר פז. אנשים טובים עזרו להן. הן גרו בשכונה עם עוד יהודים. לאט לאט היא מצאה עבודה. בטיפול בילד ובמלאכת הבישול (כמו העבודה בספרד) במרוקו, סבא מרים בישלה למשפחות צרפתיות עשירות שאהבו אותה מאוד.

בפז היא הכירה את בעלה שעייה, למרות קושי בשפה, הם התחתנו ונולדו להם שבעה ילדים ברוך השם.

המשפחה של בעלה אימצה אותה ואת אימה, והם הפכו מהר מאוד למשפחה אחת גדולה וחמה, הם עטפו אותה בהמון חום ואהבה, והיא הפכה להיות כמו אחות בשבילם.

סבתא ריימונד עם בתה ונכדותיה – שלושה דורות

הזוית האישית

הנכדה אדל: את הסיפור המרגש הזה סיפרה לי סבתא ריימונד, שהיא אימא של אימא שלי אושרית. סבתא ריימונד היא הבת של מרים. סבתא רבתא מרים ז"ל נפטרה כשאימא שלי, אושרית, הייתה חיילת. אני לא זכיתי להכיר אותה לצערי הרב, אבל את הסיפור שלה כולם מכירים, הנכדים הנינים. זה סיפור שעובר מדור לדור. סבתא ריימונד סיפרה לי אותו בהתרגשות רבה, וידעה המון פרטים, כי אימא שלה, סבתא מרים ז"ל דאגה לספר לילדיה את המסע שלה. הסיפור ריגש אותי מאוד. קשה לי לדמיין את מה שסבתא מרים ז"ל עברה בתור נערה. שמחתי לדבר עם סבתא ריימונד, והופתעתי מאוד לדעת את הפרטים האלו. ולהכיר את השורשים של משפחתי. קיבלתי המון כוח ואני מרגישה גאווה. . כששאלתי את סבתי ריימונד, האם לא היה לה קשה לסחוב את אמה על הגב כל כך הרבה זמן? היא ענתה לי בכזה ביטחון: "זאת אימא שלי! אין כמו אימא בעולם!"