מאגר סיפורי מורשת

שמי ליאור, השנה בתכנית הקשר הרב דורי השתתפתי יחד עם סבתא שלי בלה בסול והיא סיפרה לי על ילדותה בדמשק, על משפחתה ועל עלייתה לישראל. אני מכיר את הסיפור המרתק של עלייתם ולמרות זאת למדתי הרבה דברים חדשים.

ליאור מספר את סיפורה של סבתא בלה

שמי ליאור, אבי נולד בעיר חלב שבסוריה למשפחה בת שש נפשות: סבא שלי יצחק ז"ל, סבתא שלי בלה וארבע ילדים. לאחר מלחמת ששת הימים (1967) כשמדינת ישראל ניצחה את צבאות ערב השכנות, האוכלוסייה הערבית בסוריה הגבירה את שנאתה ואיומיה על שכניהם היהודים. סבתא בלה וסבא יצחק החליטו שזה הזמן לברוח מסוריה לארץ ישראל. הם יצרו קשר עם פקיד בכיר במשרד הפנים הסורי וביקשו שיעזור להם לברוח מסוריה. הפקיד הסכים בתמורה לסכום כסף גדול מאוד.

ביום שישי בערב, בחודש ינואר 1973, הגיע המבריח לבית של סבתא וסבא שלי ונתן להם תעודות זהות מזויפות שאיתם הם היו אמורים לחצות את הגבול במוצאי שבת ללבנון. בפגישה המבריח היה שיכור ותעודות הזהות היו לא כפי שסוכם.

סבא וסבתא שלי כעסו מאוד על המבריח, הם חששו שהמבריח "עושה להם תרגיל" והוא מתכוון להסגיר אותם לשלטונות ולקחת את כל הכסף, הם אמרו לו שככה הם לא מוכנים לצאת. המבריח אמר להם: "אני מחכה מחר בבוקר בשעה עשר בבית הקפה שמחוץ לשכונה תבואו להגיד מה החלטתכם הסופית, זה או שיוצאים מחר בלילה או שלא יוצאים בכלל" והוא הלך.

סבתא וסבא שלי לא ישנו באותו הלילה וסבא שלי הלך לתפילה "חיוור כסיד", באותה שבת סבא שלי עלה לתורה והקטע בתורה אותו קרא היה על העלייה לארץ ישראל, סבא שלי ראה בזה "סימן משמים " שצריך לצאת הלילה. בתום העלייה לתורה, סבא שלי ירד מהדוכן, הוריד את הטלית והלך מיד לבית הקפה להודיע למבריח שיוצאים בלילה.

סבתא בלה בסול מספרת על הנס (פרוייקט תיעוד "רואים את הקולות")

סבתא בלה מספרת על הבריחה לישראל

"זה היה לילה חורפי ומושלג המבריח הגיע עם שני רכבים, בכל רכב "משפחה" עם שני ילדים, כאילו יוצאים ל"נופש" בלבנון. כשהרכבים הגיעו לנקודת הגבול בין סוריה ללבנון קרה "נס". הגענו לנקודת הגבול, איך שאנו מגיעים הייתה הפסקת חשמל, "חושך מצרים". המבריח יצא בריצה, הוא ניצל זאת, לקח את תעודות הזהות של כולם והחתים אותם אצל החיילים הסורים ונתן להם את הכסף. איך עברנו את הגבול חזר האור, חזר החשמל.

הגענו לבירות (בירת לבנון), ישנו במלון. בבוקר, בשעה 8:00 הזמנו מונית, נסענו לבית כנסת של היהודים. הגענו לבית הכנסת, אנו רואים את רב  הקהילה יוצא מהתפילה. סיפרנו לרב שהגענו מסוריה, הוא חשב שהשתגענו, פנינו אליו בבקשה שייסייע לנו להגיע לארץ ישראל. רב הקהילה שחשש שמדובר בתרגיל "להפיל אותו בפח" והוא אמר לסבא וסבתא שלי: "אני לא מכיר אתכם תחזרו מאיפה שבאתם"! סבא וסבתא שלי היו המומים והתחננו שיעזור להם. הרב שככל הנראה רצה רק לברר את העניין, שזה לא "פח שטמנו לו", הוא הכניס אותנו לחדר, מחסן מעל בית הכנסת ואמר לנו להשאר שם בשקט. הוא נעל את הדלת והלך.

נשארנו בבית הכנסת במחסן למעלה שהיה מלא גרוטאות, שבוע ימים, שם ישנו עם אבעה ילדים. הם הביאו לנו אוכל ושתיה ודאגו לנו. ביקשתי שוב לדבר עם הרב של הקהילה, אמרתי לו יש לי אחים שנשארו בדמשק, חייבים להביא אותם, אני חייבת לצאת לדבר עם המבריח. הרב הזהיר אותי שאני מסכנת את חיי ….. חזרתי לפגישה עם המבריח מסרתי לו את הניירות עם מילות הקוד הסודי שהיו לי עם אחותי והוא יצא להביא את האחים שלי.

לאחר שבוע, ביום שישי בערב, הגיעו אנשי המוסד, או "הסוכנות", היגיעו שני אנשים ונסענו אולי שעתיים ברחובות לבנון, כנראה הסתובבו לראות שאין מעקב אחריהם. בסוף היגענו לרחוב צדדי וחשוך, שם העבירו אותנו למכונית השנייה, שגם בה היו שני אנשים שדיברו ערבית לבנונית.

חשבנו שהם לוקחים אותנו לשדה תעופה, כי שמענו וראינו הרבה מטוסים בדרך. הגענו לתחנת דלק. אחד מהם עצר, ירד והזיז ממחבוא כל מיני קרשים ואמר לנו להכנס ולהתחבא שם, היו שם שלושה חדרי גרוטאות נסתרים … ישבנו שם כחצי שעה, הם חזרו ונתנו לנו כדורי הגעה או הרדמה לילדים. התחלנו ללכת על החוף עד לים והעלו אותנו לסירת משוטים, העמיסו גם שני ארגזי פצצות. אחד מהם הבהב בתאורה לחוף ויצאנו לדרך בים. מזג האוויר נרגע, היה מעט קר. הפלגנו זמן מה…. ואז הוא הוציא שוב פנס והבהב מספר פעמים מרחוק, ראיתי שהיגיעה ספינת דבור ישראלית. הם הורידו לנו סולם חבלים. הכל התנדנד, פחדנו כל רגע שניפול למים, לסבוף החיילים ירדו אלינו והעלו אותנו לדבור….. מסביב ראינו עוד שתי ספינות ששמרו עלינו.

הגענו בבוקר לנמל חיפה, לבסיס חיל הים, פתחו שולחן וכיבדו אותנו. זה היה בשנת 1973. קבלנו תעודת עולה, זה היה ביום שבת. נשארנו שם כמה ימים, כל מיני אנשי צבא ומודיעין באו לשאול אותנו שאלות על הדרך, על המבריח. לסבוף אמרו לנו לומר שעלינו מצרפת ולקחו אותנו לשדה התעופה כדי שנצא ממנו יחד עם כל העולים החדשים שהיגיעו באמת מצרפת, כאילו שהגענו איתם. משם  העבירו אותנו באופן זמני למלון בתל אביב….

בסוף קבלנו דירה בבת ים. הגענו לארץ ללא כסף וללא רכוש, מלבד 600 השקלים, שקבלנו בשדה התעופה יחד עם העולים מצרפת, לקניית דברים ראשוניים, אפילו בגדים להחלפה לא היו לנו….

אחרית דבר

השתלבנו בחיים בישראל וארבעת ילדינו גדלו והתחנכו בארץ. גם  בני המשפחה שלי, האחים שלי וגם של בעלי, יצאו מסוריה ועברו לארצות הברית. אנחנו השתלבנו בארץ. אני לא מתגעגעת לסוריה. בעלי מאוד מתגעגע לשם במיוחד לבית הכנסת שלו שם.

אנו ממשיכים לשמר את המנהגים שלנו, במסורת במאכלים המיוחדים שלנו לכל חג ומועד. הבנים שלי שרתו בצבא בדרגות קצונה וגם הנכדים, כולם ציוניים ואוהבי המולדת.

סרט תיעוד סיפור הבריחה מסוריה

סיפורה של סבתא בלה בסול תועד בסרט תיעודי, במסגרת מיזם "רואים את הקולות", הפרויקט לאומי לתיעוד מורשתם המפוארת של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט החל בשנת 2016, ביוזמת המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך – אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.

 סיפור תיעוד הבריחה לישראל של בלה בסול ומשפחתה – מתוך מיזם "רואים את הקולות"

הזוית האישית

סבתא בלה: היה לי נחמד לספר את הסיפור לליאורי.

הציטוט שבחרתי להוסיף לסיפור הוא התשובה של רב הקהילה בלבנון: "אני לא מכיר אתכם תחזרו מאיפה שבאתם". בחרתי בציטוט זה, כי הציטוט מסמל את כל הקשיים בדרך ואפילו כשהם הגיעו אל רב הקהילה בלבנון הוא "גרש" אותם חזרה לסוריה.

ליאור: תיעוד סיפור הבריחה של סבא וסבתא שלי והמשפחה שלהם מסוריה היה מותח ומעניין עבורי ולמרות שהכרתי את הסיפור עדיין למדתי פרטים חדשים.