מאגר סיפורי מורשת

שמי גליה לוי לבית כהן, נולדתי בסוריה במושב קמשלי למשפחה בת תשעה ילדים, אני נולדתי השישית במשפחה. אמי הייתה עקרת בית ולא עבדה בחוץ, למרות זאת היינו מאוד עשירים.

אבא שלי היה מוכתר הכפר, ראש הקהילה המקומית. ברשות המשפחה היו 300 ראשי עיזים שמנות ומדושנות, כמו כן היה לנו שדה חיטה גדול שאותו היינו קוצרים וטוחנים ומוכרים את הקמח לאחרים. בנוסף, היו ברשותנו שדות של עגבניות, חצילים ואבטיחים ומאלו לא מכרנו לאחרים אלא אנשים מהקהילה היו באים וקוטפים, כל אחד לעצמו. למשפחה היו 4-5 עבדים שהיו משרתים ומבצעים את המלאכות הנצרכות כמו לקחת את העיזים למרעה, לבשל, לנקות. היינו ישנים על מזרונים כאשר שכנינו ישנו על קש יבש.

לפני פסח היינו עוברים למקום אחר שיש בו יותר מרעה עבור העיזים כדי שיתנו הרבה חלב ויהיו יותר לידות, גרנו באוהל שחור גדול ולפסח עצמו בנינו אוהל חדש במיוחד שהיה נקי מחמץ. לאורך השנה לא השארנו את מלאכת האפיה למשרתים אלא היינו שוקלים ועושים בעצמנו את הבצק, פעמיים ביום ובמיוחד לפני פסח, לשם עשיית מצת מצווה. אבא היה גבר מאוד חזק ומרשים, הוא היה אחראי על המשפחה ודאג לפרנסה, ולבטחון המשפחה. באחד הפעמים יצא למלחמה בעיראק, בבגדד, עם החמולה שלו מול חמולה אחרת. איתו יצא גם אחיו שנפצע קשה בקרב והחלים לאחר הרבה תפילות. אני זוכרת את החיים מאוד טובים ושמחים מהתקופה ההיא.

כשהייתי בת שישה חודשים אבא מכר את כל השדות והרכוש ועברנו לעיר חלב שהייתה מאוד מפותחת. שם אבא פתח עסק במכירת בדים והתפרנס מכך. גרנו בבית מאבן וגדלתי בו עד החתונה. לא הלכנו לבית הספר כי ההורים פחדו עלינו שניפגע מהגויים שהסתובבו והטילו אימתם מסביב. ולכן אנחנו וכל היהודים בסוריה למדנו הכל בעל פה: את התורה, ההלכות והתפילות, לא השתמשנו כלל בספרים. חלק מהילדים היו לומדים בקבוצות קטנות במסתור שלא יראו אותם וחלק לא ידעו בכלל מהי תורה. הייתה הקשבה גדולה לרבנים ולגדולי הדור ומהם ידענו מה לעשות וכיצד לנהוג. המשכתי את מנהגי פה בארץ ואת שיש לי אני מוקירה לאלו שלימדו אותי.

בגיל 16.5 התחתנתי ועבדתי כתופרת, בעלי הרוויח טוב ועל כן לא הוצרכתי לעבוד יותר. הייתה בבעלותו חנות כל בו גדולה בה היו נעליים, בגדים לעשירים כמו פיג'מות וכותנות וגם תכשיטים מזהב. במקביל היה מסתובב עם מזוודה מלאה בזהב בערים השונות למכור ולהחליף ישן בחדש. הבן הבכור נולד בגיל 17, לאחר מכן נולדה בת שנפטרה לאחר שלושה חודשים. לאחריה נולדו עוד  יארבעהלדים. בגיל 25 לא רציתי להמשיך ללדת כיוון שבעלי עבד קשה ואני גידלתי את הילדים לבד. בסוריה לא איפשרו לצאת לישראל ואוי למי שידעו עליו שהוא מתכוון לעשות זאת.

את הבריחה מסוריה לישראל התחלתי בהיותי בהריון עם ילדים קטנים. שילמנו 15,000 ₪ למבריח שיקח אותנו ויעביר אותנו את המסע. יצאנו לכיוון הכפר וישנו שם בלילה, באמצע הלילה העירו אותנו להתכונן להליכה לכיוון הגבול עם תורכיה. כיוון שהייתה מלחמה עם לבנון, הליכה זו ארכה 12 שעות. הביאו לנו סוס עבור הילדים, כל ילד היה קשור בצד אחר של הסוס, הילדה בת ה-3 הלכה את הדרך בעצמה. הלכה איתנו גם חברה טובה של ההורים שלי. על הגבול נשארנו ארבעה לילות, לאורך כל הזמן לבשנו בגדים של ערבים והתנהגנו כמותם. בלילה האחרון יצאנו שוב לדרך, עברנו בנהר שהיה עמוק עד הצוואר. לאחריו היה הר גבוה, עליתי אותו בקושי רב כיוון שהייתי בהריון, השתדלתי לנשום כל הזמן ולהסתדר עם הדרך. אחד הילדים בכה, בעלי היה איתו וניסה להרגיעו שלא ישמעו אותנו ויתפסו אותנו. כאשר הגענו למעלה, ירדנו את ההר בישיבה על הישבן.

למטה המבריח חימם לנו סאג' גדול שיהיה לנו נעים והנשים שלו בישלו לנו ארוחת בוקר. הלכנו לישון בתוך בית שהיה מיועד להחביא את הבורחים. בחמש לפנות בוקר לקחו את בעלי, פחדתי ובכיתי שמא יהרגו אותו ולא אראה אותו יותר. בבוקר לקחו אותנו ברכב, היינו צריכים להסתיר את כל מה שכתוב עליו בערבית כדי שהצבא התורכי לא יתפוס אותנו. כל הדרך הקאתי והרגשתי לא טוב, הנהג היה מאוד נחמד ועצר בכל פעם שביקשתי. נפגשנו עם בעלי בסוף הדרך והרגשתי שאבן נגולה מעל ליבי. הלכנו לסקנדרו עם מבריח בעלות של 10,000 ₪, הודינו לו שעזר לנו בדרך. נסענו לאיסטנבול במשך 23 שעות עם הפסקות בדרך. כשהגענו קיבלנו שני חדרים לגור בהם, הגיעה אישה אחת לבשל עבורנו ועוד אחת לנקות. היה לי קמיע לשמירה בהריון, נתתי אותו לשגריר בתורכיה והוא בתמורה הביא כל יום הפתעות לילדים. אחרי שמונה ימים שלא נתנו לנו לצאת, סוף סוף עשינו טביעות אצבע לדרכון, קנינו בגדים חדשים ועלינו למטוס לישראל. לאחר 16 יום של מסע מפרך הגענו לישראל ב 21.11 ונשלחנו למעון עולים בנתניה, ליד ביה"ח לניאדו.

לסיכום אומר שהדרך הייתה קשה, לא האמנו שנעבור אותה בחיים, וכל הזמן פחדנו שיהרגו אותנו. השארנו אחרינו חיים שלמים ברמה גבוהה. כשהגענו אמרנו תודה לבורא עולם על הזכות לעלות לארץ ישראל ועל החיים הטובים שהיו במרכז קליטה.

הזוית האישית

גליה: נהניתי מאוד עם בנות אהבת ישראל, למדתי מהן הרבה.

רבקה ואודל: שמענו סיפורים חדשים וגילינו כמה אפשר להתמסר על ארץ ישראל.