מאגר סיפורי מורשת

שמי עליזה פרץ, נולדתי בשנת 1951 במרוקו. בשנת 1960, בהיותי בת 10, הוריי החליטו באישון לילה לעלות לארץ ישראל שנקראה בעבר פלסטין. הוריי אספו מעט מאוד חפצים והעירו אותי ואת שתי אחיותיי וביקשו שנהיה בשקט ובדממה. אמרו לנו להתלבש כך שאיש לא ישמע כדי שלא ילשינו עלינו ויאסרו אותנו. הוריי נאלצו להשאיר מאחוריהם את הבית עם כל תכולתו. הם לקחו פריטי לבוש ומעט כסף שהיה ברשותם. היציאה מהבית הייתה מפחידה. הוריי פסעו בשקט ואני ואחיותיי בצעדים קטנים ובעיניים מבוהלות נכנסו למונית שהמתינה לנו בקצה הרחוב.

חששנו לאורך כל הדרך שנהג המונית ילשין עלינו ויסגיר את כולנו.

למרבה השמחה, הנהג אכן הביא אותנו לנמל. האניה הייתה אניית משא, אליה הועלו משפחות נוספות שהמתינו לקראת עלייתם ארצה. ההפלגה הייתה מבעיתה כיוון שהאניה הייתה רעועה וישנה. לאורך כל הדרך הרהרתי בספק הגעתנו בשלום לארץ.

אמי בכתה המון. רוב הזמן אני הקאתי והרגשת לא טוב. לאחר מספר שבועות הגענו לאיטליה. שם התאכסנו באכסניה עם משפחות נוספות שהמתינו בתחנת המעבר לישראל. השהות באכסניה לא הייתה קלה. אני זוכרת שאחותי הקטנה בת ה-7 חפצה בגלידה. להוריי לא היה כסף לקנות לה את מבוקשה. בחנות הגלידה הציעה אמי למוכר את זוג עגילי הזהב שהיו ברשותה תמורת הגלידה. כמובן שמוכר הגלידה הסכים ושמח על העסקה הטובה שהזדמנה לו.

זכרונות נוספים לי מהמסורת והחגים שהשארנו מאחור. במיוחד זוכרת אני את חג הפסח וההכנות המרובות של הנקיונות והכשרות.

חודש לפני, החלה אמי את הנקיונות בכל פינה ופינה בבית. שבוע לפני החג נהגנו לאכול בחצר הגדולה על מנת להיות בטוחים שלא נכנס שום מאכל חמץ לבית. בכל שנה נהגנו לצבוע את הבית בלבן לכבוד האביב והפריחה ומסמן בעיקר את הניקיון. בין היתר חיכיתי לחג הפסח כיוון שהוריי היו קונים לנו בגדים חדשים.  אז קנו לנו בגדים חדשים פעמיים בשנה – בראש השנה ובפסח. ההתרגשות הייתה גדולה אצלי. עם בגדי החג החדשים היינו הולכים לבית הכנסת.

בערב חג הפסח, השולחן היה ערוך עם מטעמים שאמי בישלה ומצות שהוכנו בבית. את התה המסורתי המתקנו בתמר ולא בסוכר כיוון שסוכר לא היה כשר. נהגנו לקרוא את ההגדה עד תום ואף השארנו דלת פתוחה לאליהו הנביא. בתום שבעת ימי הפסח הוריי התכוננו  בתרועה גדולה ובשמחה לחגוג את חג ה"מימונה".

אבי עבר מילד לילד ובירך אותו בכך שהוא שם את ידו על ראשו של הילד. הוא בירך בבריאות, שפע והצלחה. כמו כן, נהגנו ללכת מבית לבית של השכנים והמשפחה  בכל השכונה ולברך איש את רעהו בברכה חג "מימונה" שמח. למחרת החג , ערכנו פיקניק המוני עם אוכל שתיה וריקודים כדי לסיים את החג החשוב הזה בצורה מכובדת.

הזוית האישית

יפתח: נהניתי מאוד ולמדתי הרבה דברים חדשים  על סיפור העלייה ממרוקו, על התחושות שהיו להם ועל ההווי המשפחתי.

עליזה: המפגש עם הנכד שלי היה מאוד מרגש זו הייתה חוויה אדירה שזכיתי בה. המפגשים עוררו אצלי הרבה זיכרונות, געגועים לבית הוריי. בעיני רוחי ראיתי את הבית שבו גדלתי, את השולחן שאמי ערכה לכבוד שבת עם כל המטעמים, את ההכנות וההתרגשות לקראת החגים, את בית הכנסת שאליו אבי היה לוקח אותנו ונהניתי.