מאגר סיפורי מורשת

סבתא רבתא מוסיא פלדמן מספרת לגענשי זלמנוב,

שמי מוסיא פלדמן, שם משפחת נעוריי סברדלוב, נולדתי להוריי אסתר שפרה ואברהם ישעיה. שמות אחיי: יהודה לייב, מנחם, שלמה מרדכי וציפורה. השפה המדוברת בביתנו הייתה רוסית.

ילדות בצל מלחמת העולם השנייה

המצור על לנינגרד

נולדתי בשנת תרצ"ז (בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה), ברוסיה בעיר לנינגרד. בזמן מלחמת העולם השנייה, העיר לנינגרד הייתה נתונה תחת מצור קשה על ידי כוחות הוורמאכט של גרמניה הנאצית, לאורך 29 חודשים רצופים. היטלר הורה באופן מפורש להחריב את העיר עד היסוד ולא לקבל כניעה – כלומר להביא למותם של מיליוני תושבי העיר. העיר הייתה נתונה תחת הפגזות קשות ביום ובלילה ללא הרף. כל יציאה מהבית הייתה מלווה בסכנת חיים. מעל העיר חגו מטוסים ללא הרף והשליכו פצצות בתוך רחבי העיר ללא הבחנה. משפחתי הצליחה בחסדי ה'  לברוח מהעיר, והיינו כל הזמן בדרכים.

מצור זה "הביא למותם של 750,000 איש, שיעור האבדות האזרחיות הכבד ביותר בעיר כלשהי בהיסטוריה המודרנית ואולי בכלל. המצור נמשך מ-8 בספטמבר 1941 ועד 27 בינואר 1944 (במשך 872 יום). במהלך המצור בן 872 הימים היה רעב כבד בלנינגרד שהוביל למותם של למעלה מחצי מיליון בני אדם. מוות המוני זה לא היה רק תוצאת לוואי של נסיבות המצור אלא אחת ממטרותיו המפורשות והמכוונות של היטלר". (ויקיפדיה)

אבא שלי נקרא להתגייס לצבא האדום, צבא הרוסי, ומאז נעלמו עקבותיו, אבי לא שב מהמלחמה. אימא שלי עבדה בכל דבר שהזדמן לה. היינו קונים אוכל בצרכנייה גדולה שהייתה. לא היה לנו מקום מפגש עם יהודים אחרים או קרובי משפחה. כי כל הזמן היינו בדרכים. לפעמים פשוט היינו נפגשים סתם כך.

אחרי מסעות וטלטולים רבים הגענו לסיביר, לשם לא הגיעה המלחמה. לא היה כלום בקרבת המקום, הכול היה שם ממש קפוא. סבא שלי בנה בית כנסת בסיביר. אבל אף פעם לא זכיתי להיות בבית כנסת הזה, מכיוון, שהייתי ילדה  קטנה ויתומה, ולאף אחד לא היה זמן לקחת אותי לבית הכנסת.

התחלתי לנדוד בגיל שלוש, ונדדנו בדרכים שלוש או  ארבע שנים. אני זוכרת מהנדודים רק, שסבא שלי בנה בית כנסת, מקווה ואת הבית שבנינו. זה היה חדר גדול וכולם ישנו בו על מיטות. אבל, אני באמת  לא יודעת, אם זה מה שאני זוכרת ,או שזה מה שסיפרו לי, ונראה לי  כאילו שזה הזיכרון שלי.

הבריחה מרוסיה

כשהסתיימה המלחמה בשנים תש"ו – תש"ז (1946 -1947) אפשרה  ברית המועצות לפליטי מלחמה בעלי אזרחות פולנית ששהו בתחומה לחזור לפולין. מכיוון שיציאה מגבולות ברית המועצות בצורה חוקית הייתה בלתי אפשרית, והחיים תחת השלטון הקומוניסטי היו מסוכנים וקשים מאוד עבור יהודים דתיים, ולחסידי חב"ד בפרט, ניסו החסידים לנצל הזדמנות זו על מנת להימלט מברית המועצות, במטרה לעלות לארץ ישראל. הוקמה מערכת מחתרתית של זיוף דרכונים של פליטי מלחמה פולניים, שמתו והתאמתם למשפחות החסידים, כדי שבעזרתם יוכלו לעבור את הגבול לפולין. מבלי שהמשטרה החשאית (ק.ג.ב.) תבחין בכך.

משפחתנו זכתה לקבל דרכונים מזויפים. עברנו מסיביר לצ'רנוביץ' ומשם לאוסטריה ומאוסטריה לצרפת. כאשר היינו בצרפת הייתה קבוצה של חבדניקים שעלו לארץ, אז עלינו גם. הגענו לישראל בשנת 1949. בהתחלה, השתכנו בבאר יעקוב ואחר כך הגענו לכפר חב"ד. לא בחרנו איפה לגור פשוט הביאו אותנו לשם.

ילדות בכפר חב"ד

הייתי עושה בשיער קוקו או צמות. לא היו לנו אז משחקים שקונים בחנות. שיחקנו במשחקי חברה, כמו: מחבואים, תופסת ועוד. הזיכרון הכי מתוק שלי זה, שהיה שקט ושכולם היו בבית. לא היה מאכל אהוב מה שהיה אכלו! לא היו מפונקים כמו היום. בשעות הפנאי קראתי ספרים. היה קצת ממתקים היה שוקולד וופלות וביסקוויטים. החברות שלי זה היה בנות בגילי. כתלמידה מתאים לי התואר ביישנית, כשהייתי מצביעה הייתי מסמיקה ומתרגשת. למדתי בבית יעקב. למדנו תנך חשבון אנגלית. היו קצת טיולים. המורה שהכי זכורה לי, זאת המורה מכיתה ה', נדמה לי שקראו לה מרים.

מקום העבודה הראשון שלי כמורה היה ברמת גן. בחרתי במקצוע הזה כי מממש לא חשבתי על שום רעיון אחר. לפעמים נהניתי מעבודתי ולפעמים לא.

כשנכדי, אביך נולד (גנעשי) הייתי כל כך מרוגשת. יצאתי לרחוב ואמרתי לשכנה שלי, "לחיל'ה נולד בן"!!! הייתי כל כך מרוגשת, שלא הבנתי מה קורה איתי. הוא כל הזמן היה אצלי, הוא היה יושב בשקט בעגלה, ומסתכל על כל מה שקורה. פעם אחת, כשאחת המורות ראתה אותו יושב בעגלה ומקשיב, היא אמרה לי "הוא פשוט אוגר חוכמה, מה את לא רואה?!"

הזוית האישית

הנכדה גענשי: תודה סבתא יקרה, למדתי המון מסיפור חייך. מאחלת לך אריכות שנים מתוך בריאות, שמחה ונחת מכל צאצאייך.