מאגר סיפורי מורשת

שמי תקווה דואני, נולדתי בלוב בשנת 1960.

כשהייתי בגיל 7 פרצה מלחמת ששת הימים. כשפרצה המלחמה אני ומשפחתי ברחנו לאיטליה. כשברחנו לאיטליה, הלכנו במהרה לשדה התעופה בליווי של המשטרה, פחדנו מאוד כי זמן ספור לפני כן השכנים שלנו מלוב נרצחו על ידי ערבים שהתחפשו למשטרה.

באיטליה דיברנו באיטלקית וערבית, היה קשה להסתגל לחיים החדשים באיטליה לשפה החדשה, התרבות והחברים החדשים. כשהמלחמה הסתיימה הוריי חזרו ללוב למכור את ביתנו, לקחת את הדברים מהבית הישן ונאלצנו למכור את החנות תכשיטים של אבי. אבי היה בעל חנות תכשיטים, את החנות הוא קיבל מסבא רבא שלי, אבי היה תכשיטן ולפעמים הוא גם היה מצייר, אבי גם היה מזייף דרכונים ליהודים. תפסו אותו פעמיים והכניסו אותו לבית סוהר ואז רצו להוציא אותו להורג, בשתי הפעמיים הוא שיחד את השופט, והשופט נתן לו לברוח. אבי היה אמיץ מאוד, הוא היה מוכן לסכן את עצמו בשביל אחרים.

באיטליה היו לנו הרבה מסורות. אחת מהן הייתה שביום השמיני של פסח מכינים לילדים הקטנים אוכל קטן בסירים ומחבתות קטנות, המסורת היית אצל כל הלובים, מכיוון שלפני הרבה שנים הילדים הקטנים שיחקו בחוץ והזהירו את המבוגרים ממלחמה אז הקדישו את היום הזה לילדים הקטנים, המחבתות, הסירים ואפילו הצלחות במצב מצוין ושרדו עד היום. באיטליה היו לנו גם כוסות תה קטנות, הכוסות היו חשובות למשפחתי מאוד כי הן עברו מסבתא רבתא רבתא שלי עד אלי.

משפחתי

מספר שנים אחרי שהמלחמה נגמרה אני ומשפחתי עלינו לישראל. לישראל עלינו בסירה מנאפולי לישראל, השיט לקח הרבה זמן עד שהגענו לישראל. כשהגענו היה קשה להתרגל לשפה החדשה ועוד פעם למצוא חברים חדשים, להוריי היה קשה למצוא עבודה חדשה ודירה חדשה. בארץ הכרתי את שכני יוסי. לשנים התחתנו והבאנו ילדים, כיום אני גם סבתא לשלושה נכדים ושתי נכדות. עבדתי בתנובה הרבה שנים. עברתי הרבה בחיי, ועכשיו אני חיה בכיף.

הזוית האישית

מיכאל הנכד המתעד: למדתי הרבה דברים חדשים על סבתא שלי, אני שמח שהשתתפנו בתכנית.