מאגר סיפורי מורשת

סבתא מזל השתתפה עם נכדתה רות בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר חב"ד בנתיבות. מזל מספרת:

שמי מזל כהן, נולדתי בלוב, בעיר הבירה שלה הנקראת טריפולי, להוריי – משפחת פורטונה. עליתי לארץ אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967 כשהייתי  בגיל 9.

בית ספר

בלוב למדתי עד כיתה ג' בבית ספר שנקרא "פייטרו וור" התלמידים שלמדו שם היו כולם יהודים, ההנהלה הייתה נוצרית שהייתה רגישה ליהודים. בשבתות לא כתבנו אלא רק קראנו את מה שלמדנו. בהמשך השבוע למדנו איטלקית וערבית.

הבית

גרתי בבית שהיה משותף עם עוד כמה שכנים. הבית היה גדול עם הרבה חדרים וחצר גדולה. כל דייר קיבל עבור בני ביתו חדר אחד גדול, שבו היה הכל. בצד אחד היה מקום לבשל על שידות, בצד השני של החדר היה מקום לשינה, ובאמצע החדר היה מקום לאכול על הרצפה. לא היה לנו חשמל ומים בבית. לכן בישלנו על פרימוסים מנפט. רוכל היה מגיע בכל יום עם מיכל של נפט, וכל אחד  קנה ממנו לפי הצורך שלו. באחד הרחובות היה מקור מים עם ברז ענק, ששימש את כל תושבי הרובע. כל אחד היה מגיע עם הכלי שלו וממלא לפי הצורך.

הוריי

אבי היה חיט של הצבא האמריקאי. הוא עבד במקום העבודה הזה, עד שאמרו לו שעליו לעבוד גם בשבת. אבי החליט לעזוב את מקום עבודתו, והעיקר שלא יחלל שלא שבת. מאז עבד כחייט במקום פרטי.

אבי גם לימד קרוא וכתוב לאנשים שהתכוננו לעלות לארץ. אבי היה גם שוחט וגם שימש שומר על גוססים. הוא היה שוהה לידם, ולפני צאת הנשמה, היה אומר איתם "קריאת שמע". הוא גם טיפל בטהרה שלהם ועד לקבורה.

סבתא – השניה מצד שמאל בטריפולי

ילדותי

הייתי ילדה רגילה. אימא שלי לא נתנה לנו להרגיש שונים משאר האחים, נולדתי שלישית מתוך תשעה אחים.

היינו חייבים לאסוף את השיער לצמות או לקוקיות וחלילה לא פזור, בגלל פחד מהגויים. התחביבים שלי היו בתחום הספורט. השתתפתי בשיעורי בלט, ובארץ הייתי בווינגיט בתחרויות ספורט למיניהן. מגיל צעיר ידענו לתפור, בגלל העיסוק של אבי שהיה חייט. הוא היה נותן לנו לתפור דברים מסוימים. כגון: מכפלות, כפתורים וכו'. בילדותי לא אהבתי לאכול, ואז האכילו אותי בכוח, כולל תרופות וזריקות. בשעות הפנאי היינו עולים לגגות ומטפסים מבית לבית דרך הגגות. לא היו לי הרבה חברות, כי הוריי לא נתנו לנו לצאת החוצה, מפחד הגויים בסביבה.

זיכרונות

בזיכרוני שמורים זיכרונות רבים, שראיתי בילדותי בבית הוריי, כמו הכנת יין תוצרת בית, חיפוש אוצרות מחול הים, ולפני חג הפסח הייתה שחיטה של כבשים, זו הייתה חוויה מיוחדת, לראות את כל התהליך עד להכשרה.

הזיכרון הכי מתוק שלי, בזמן שיש ברית מילה, כל ילדי השכונה מתקבצים בבית היולדת, שרים שיר על הברית, וכולם מקבלים ביד גרגירי חומוס מבושלים ומעות שאביו של התינוק מחלק.

הזיכרון הכי מפחיד שלי הוא מתקופת פרוץ מלחמת ששת הימים. היינו אז עדיין בלוב, התאספנו יחד, המשפחה שלנו עם עוד הרבה משפחות, בתוך הבית של הדודים שלי. שם  היה אסור לנו להשמיע רעש או להדליק אור במשך כמה ימים, עד שגורשנו מלוב.

העלייה לארץ

עליתי לארץ עם הוריי ואחיי אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967, כשהייתי בת 9 וחצי. היה לנו קשה כי לא ידענו את השפה. כל הזמן, כשהיינו בטריפולי, תארו לנו את ישראל כמדינה קדושה וטובה. ושהיא שייכת רק ליהודים ושאין שם ערבים, עד שהגענו וראינו את האמת.

עוד כשהיינו באיטליה לאחר שגורשנו מטריפולי, נשלחנו על ידי הסוכנות היהודית לנתניה. גרנו שם עם שאר יהודי לוב שעלו יחד אתנו לארץ.

על עבודתי

מקום העבודה הראשון שלי היה בתחום הביגוד והטקסטיל. את המקצוע רכשתי עוד בילדותי. אבי היה חייט בחו"ל, ואמי תפרה לנו בגדים בבית, ואנחנו עזרנו לה במלאכת התפירה. גם בארץ מכיתה ה', אחד המקצועות שלמדנו בבית הספר היה תפירה. כך שידעתי לתפור כבר אז. המקצוע הזה מלווה אותי עד היום  מאז שהתחתנתי אני עקרת בית ועושה תיקונים לכל דורש.

סבא אברהם

סבא אברהם ישי ז"ל ואני הכרנו בשידוך על ידי אנשים מבית הכנסת שבו הוא היה מתפלל. התחתנו בשנת 1982, כשהייתי בת 24 והוא היה בן 28. התחתנו לאחר שהכרנו שלושה חדשים. החתונה שלנו הייתה בתל אביב, כי ההורים שלו גרו בתל אביב.

הקמת המשפחה

הייתי בת 25 כשנולד לי הבן הבכור. וברוך ה' כל  שנה היה לי תינוק, יש לי עשרה ילדים. כולם, ברוך ה', התחתנו ויש להם ילדים ולי יש נכדים. הילדים והנכדים מגיעים תמיד לבקר בשבתות וחגים, ואפילו בימים רגילים.

בימי הולדת ובחופשים, אני מאוד אוהבת להיות עם הנכדים ולשחק איתם כל מיני משחקים. בכול יום שישי מתקשרים ומדברים איתי גם הילדים והנכדים. אני מאוד מתעניינת במה שהם לומדים.

מנהגים מיוחדים

ישנו מנהג מאוד יפה בעדה שלנו, בר"ח ניסן לוקחים את כל הקטניות וקולים וטוחנים אותם, מוסיפים סוכריות, שקדים, תמרים ושמן ואוכלים בר"ח ניסן – זה נקרא "בסיסה" נהוג שראש המשפחה מערבב את העיסה עם שמן עם מפתח וזה סימן לפתיחת כל הישועות ובעיקר הפרנסה.

טיפים של סבתא מזל

טיפ ניקיון – לנקות את הכתם מיד, ולא להשאיר לזמן מאוחר יותר. כך יהיה לך קל יותר. גם בדיבור – לסלוח מיד ולא לאחר הזמן. עצות לחיים: להיות תמיד בשמחה. מה ששנוא עליך, אל תעשה לחבריך. יש לדעת שכל מה שנעשה, הכול לטובה. יש להקשיב למבוגרים, כי יש להם יותר ניסיון מהצעירים.

הזוית האישית

הנכדה רות: סבתא יקרה, תודה לך שפינית מזמנך והגעת לספר לי את סיפורך. הסיפור היה מרתק. אני מאחלת לך הרבה בריאות, שמחה ונחת מכולם.