מאגר סיפורי מורשת

שרה מענית נולדה בקיבוץ הזורע ב-  1.8.1952.

שרה מספרת על עצמה: "אני מאוד אוהבת לבלות עם הנכדים,  אוהבת לקרוא ספרים טובים (בעיקר רומנים), ולטייל בארץ ובחו"ל". שרה הייתה מורה מגיל עשרים ושבע עד גיל שישים, בהתחלה הייתה מורה בקיבוץ (אז הילדים היו רק מהזורע). היא לימדתי בבית הספר היסודי במשך שש שנים אחרי זה בתיכון שומריה, ולאחר מכן שנה אחת בבית ספר יהודי בארה"ב. כששבו ארצה לימדה בתיכון מגידו ולבסוף באורנים.

את סבא גבי מענית היא הכירה בקיבוץ. כיום היא נשואה לסבא גבי ולהם ארבעה ילדים.

הסיפור שלי הוא סיפור המגולל במכתב שנכתב על ידי שרלוט בושן (רוזנטל), דודה של סבתא, שנולדה ב- 1919 בפרנקפורט על נהר הריין בגרמניה. היא הייתה סגנית נשיא של סיטי בנק ונפטרה בלנוקס היל הוספיטל במנהטן. 

מן הסיפור ניתן ללמוד בגוף ראשון על תלאותיה של המשפחה של דודתי, אשר נדדה ברחבי אירופה מתוך ההכרח למצוא מקום בטוח תחת משטר הרייך השלישי. זהו לשונו של המכתב:

"ליזלוטה יקרה,

הגלויה ששלחתי אלייך אשר נכתבה במהירות כבר סיפרה לך את החדשות הטובות: סוף סוף הגענו לארץ הזאת. אני חושבת שאני חייבת לספר לך בפירוט איך עברה עלינו השנה האחרונה, גדושה באירועים נוראים והרפתקאות  מסעירות.

את בטח זוכרת שעזבנו את גרמניה ב – 1938 ורק התחלנו להתרגל לחיים החדשים בבריסל, היו לנו חיים שמחים ושלווים ולא נתנו דעתנו על המלחמה. פעמים רבות תהינו איך בלגיה תצליח להישאר נייטראלית, אבל כל עיתון שקראנו הבטיח לנו, שאפילו אם היטלר ינסה לפלוש לבלגיה, אין סיכוי שהצבא הגרמני יצליח לחצות את 'תעלת אלברט'. הם הסבירו בהרחבה את ערכה האסטרטגי, והשתמשו במונחים טכניים לא מובנים אבל מאד מרשימים ומאד מרגיעים. אנחנו עסקנו בעיסוקים שונים ולא הטרדנו את עצמנו במצב הבין לאומי, עד שלילה אחד התעוררתי לקול של רעש מוזר. "סערת גשם" הייתה מחשבתי הראשונה, וקמתי כדי לראות את הברקים, מוזר, לא היו ברקים וגם לא ירד גשם. אבל הרעמים המשיכו ועכשיו היו אחרים יותר קצרים ומהירים.

אף פעם בחיי לא שמעתי יריות, אבל עכשיו זיהיתי שהרעש שאני שומעת הוא רעש של מכונות ירייה, והרעשים הכבדים יותר שגרמו לכל הבית לרעוד כאילו מכונית כבדה עוברת ברחוב, היו פצצות."לא יכול להיות" חשבתי וחזרתי למיטתי אבל הרעש המשיך. כעבור זמן מה השתכנעתי שזה כמו רעש של מלחמה, קמתי שוב מהמיטה והלכתי לחדר השינה של הורי שהתעוררו גם הם. ניסיתי להיות מעודדת ואמרתי: אתם חושבים שאנחנו עדיין ניטרליים?" ב5.30 הרדיו הכריז שהיטלר פלש לבלגיה והולנד.

הימים הבאים עברו כמו סיוט. העיר הופצצה כל שעה. אנשים מפוחדים התקבצו במרתפים שהיו אמורים להחליף מקלטים. האפלה אולתרה לרוב עם ניירות כחולים, הרדיו פרסם ידיעות חדשות מעורבות עם הוראות לאזרחים, ומעל לכל, כל הגברים 'בעלי הברית של האויב' וביניהם אבי – נכלאו. ואף אחד לא ידע מה גורלם. אבא שלי שוחרר לאחר יומיים, בגלל פעולותיו הוא היה ידוע כאנטי – נאצי. הוא קיבל מכתב רשמי חתום שמאשר זאת.

הרדיו המשיך להוציא הודעות חדשות, ועכשיו ידענו שתעלת אלברט לא הייתה מחסום בלתי עביר כמו שרצינו להאמין, לכן החלטנו, כמו הרבה אחרים, לעזוב את בריסל הכי מהר שאפשר. אבל היה הבדל גדול בינינו לבין האחרים. הם רצו לברוח בגלל שפחדו מהפצצות אשר נעשו יותר אפקטיביות, וגזלו מהרבה אנשים את ביתם. אבל אלו לא היו הפצצות שמהן פחדנו, אנחנו אנחנו פחדנו מהיטלר ומהאפשרות להיפגש שוב עם הגרמנים. הייתה לנו אפשרות לראות את מכונת המלחמה הבלגית: חיילים, סוסים, רובים ומכוניות משוריינות, שעברו בשדרות היפהפיות של בריסל, הם נראו כאילו זה עתה יצאו ממוזיאון, ולמרות שאיננו מבינים הרבה בתורת המלחמה, פחדנו שלא ייקח זמן רב עד שהגרמנים יגיעו לבריסל, ולא היו לנו כל שאיפות להיות נוכחים באירוע ההיסטורי הזה.

לא אשעמם אותך בתיאור של הקשיים שהיו לנו להגיע לתחנה, ולא אנסה לתאר את הבלגן ששרר בעיר שלפניכן הייתה רגועה ושלווה. אי אפשר היה לקנות כרטיס לגבול צרפת, מבלי להראות ניירות מזהים, ומכיוון שפחדנו להישאר בבריסל, קנינו כרטיסים לעיר בלגית קטנה על גבול צרפת, ארבע גברות שגרו בשכנותנו ושבעליהן נכלאו התלוו אלינו.

הרכבת הייתה עמוסה מאד אבל היינו מאושרים שהצלחנו סוף כל סוף לזוז, וחשבנו שאולי נוכל להישאר על הרכבת ולהגיע עד פריז איתה. אך חלומותינו הופרעו כאשר הופיע פתאום אדם במדים, והאשים אותנו שאנחנו מרגלים גרמנים או צנחנים, הוא ציווה עלינו ללכת בעקבותיו. שתיים מהגברות שנלוו אלינו דיברו ביניהן צרפתית, הנוסעים החליטו שהמבטא שלהן גרמני כפי שאמנם היה. עכשיו נלקחנו כולנו לתחנת המשטרה. תחת עיניהן הפקוחות של ההמון שרצה לראות מי הם הצנחנים והביטו בנו עם שנאה בעיניים.

קצין המשטרה על כל פנים נעשה ידידותי מאד, כאשר ראה את הניירות והאישור שמראה שאבי שוחרר ממאסר בבריסל. הוא הציע לנו הצעה מצוינת, לא לדבר בכלל אם איננו יכולים לדבר צרפתית טובה.

אחרי ימים של מסע ברכבת הצפופה הגענו לקורטראי (Courtray) למרות שהמקום כבר היה מלא פליטים, הצלחנו למצוא חדר לשבעה במלון. במשך הלילה היו אזעקות תכופות, ואנחנו ירדנו למרתף היין של המלון, עדיין לא היינו רגילים למתקפות מהאוויר, ולא הבנו שאם היינו פשוט נשארים במרתף זה היה הרבה יותר נוח. כל הזמן הרדיו המשיך לשדר אזהרות.

בבוקר שלמחרת החלטנו לנסות לחצות את הגבול לצרפת. היה עלינו לקחת מונית, משום שהמקום היחיד בו מותר היה לחצות את הגבול היה במרחק מיילים אחדים. כל המקומות האחרים היו סגורים בפני פליטים. והרכבות הפסיקו לנסוע לצרפת. אחרי מספר שעות השלמנו את המשימה הקשה והשגנו שתי מוניות לשבעה אנשים, הקושי היה גדול מכיוון שכל הכפר ניסה להגיע אל הגבול.

הרחובות היו צפופים וזה לקח לנו יום שלם להגיע לגבול. היינו אופטימיים והתחלנו לתכנן איך נצליח להגיע לפריז. כשהגענו לגבול די מאוחר בערב המסמכים שלנו נבדקו על ידי הפקיד הצרפתי, כאשר הוא ראה שאנחנו אזרחי גרמניה, הוא החזיר לנו את הדרכונים משך בכתפיו ואמר: "מה אתם רוצים? אתם גרמנים, תחזרו להיטלר שלכם" רצינו להסביר, אבא שלי הראה לו את המסמך האומר בבירור שהשלטונות הבלגים לא חושבים שהוא אויב. זה שוב כמעט הצליח, אבל הפקיד אמר שהוא לא יכול לטפל במקרה הזה בעצמו, עלינו לחזור מחר מוקדם בבוקר, לדבר עם המנהל שלו שכבר הלך הביתה בשעה זו. כך היה עלינו לחפש מקום לישון, למזלנו פועל תעשיה אפשר לנו לישון על מזרונים באחד מהחדרים בביתו. לא ישנו טוב, היה להם רדיו.

כאשר התעוררנו למחרת בבוקר היו מודעות בכל הכפר שהודיעו על איסור יציאה מהבתים למשך 48 שעות בשל מעבר צפוי של גייסות . למרות זאת החלטנו ללכת לגבול עם כל המטען שלנו – רק כדי לשמוע שאיננו יכולים לחצות את הגבול באותו יום ושעלינו להישאר "בבית". כך נשארנו עם המשפחה הנדיבה עוד יומיים. האזנו לרדיו שלא חדל להכריז כל 5 דקות:

Belges! Les forts de Liege tiennent toujours (בלגים! החומות של לייז' עדיין עומדות) רק לפני שבועיים כולנו האמנו שהחומות של לייז' יעמדו לעולם מוגנות על ידי קו ההגנה הגאוני של בלגיה – אלברט קנל (תעלת אלברט).

אחר הצהריים של היום השני גילינו שאף גדוד לא עבר בכפר, ושאין כל סימן לכוחות התנגדות. הלכנו פעם נוספת אל תחנת הגבול ולא יכולנו לעבור, אך הפעם לא היינו היחידים. היה שם המון של גברים, נשים וילדים. כולם שואפים להיכנס לצרפת. נשים בוכיות שבעליהן שרתו בצבא ולא יכלו להיכנס לצרפת, ולהיות באותה הארץ של בני זוגן. אחרים זעמו משום שבכל עיתון ובכל עלון, פורסמה הצהרה ארוכה על ידי השלטונות הצרפתיים, שהזמינה את כל הפליטים הבלגים לעזוב את עיסוקיהם ולהגיע לצרפת. ועכשיו צרפת לא נותנת להם להיכנס. אחרים ניסו לחייך ל"טומי" (אחד החיילים האנגליים ששמרו בגבול), אבל אף אחד מהם לא הצליח.

כולם נשארו בצד הבלגי של הגבול. הטומי ניסה בצרפתית הכי טובה שלו, לשכנע את האנשים שסגירת מעבר הגבול היא זמנית, על מנת לאפשר ליחידות צבא לעבור בחופשיות, הוא ניסה לגרום להם ללכת ל'לה – פן' ולחצות שם את הגבול. אבל האנשים רצו לחצות את הגבול מיד ובמקום ולא נכנעו, וה'טומי' המסכן לא יכול היה לעשות כלום מלבד להגיד: "בבקשה על תבכו אני לא יכול לעזור. Ca ne fait rien tout de suite cane fait rien " כנראה שהוא כרגע רק למד את שני המשפטים האלו.

עברו 48 שעות והגבול עדיין היה סגור, לקחנו שתי מכוניות כדי לנסוע ל'לה פן'  הנהג הסיע אותנו ללה פן' תמורת כסף רב, אבל לא יכול היה להביא אותנו לצד הצרפתי, כי הוא היה בלגי. וחציית הגבול הייתה נחשבת לו לעריקה.

כך כולנו ירדנו קרוב לגבול, לקחנו את חפצינו, חוששים מהפגישה הצפויה עם השלטונות שלא יתנו לנו לעבור בשל הדרכון הגרמני שלנו. אבל המשכנו ללכת ואף אחד לא ביקש מאתנו מסמכים. חשבנו שאנחנו עדיין בבלגיה, לא יכול להיות שחצינו את הגבול לצרפת. וכך המשכנו בדרכנו ולאחר מספר שעות הבנו שאנחנו נמצאים כבר זמן ממושך בצרפת, ופשוט לא הייתה שמירה בגבול. אמא שלי לא האמינה לזה אפילו אז, והמשיכה להגיד שאנחנו עדיין בבלגיה. לדבריה אנחנו עדיין בבלגיה ולא חצינו את הגבול הצרפתי.

הלכנו בתוך זרם של פליטים, במכוניות, באופניים וברגל, עד שעלינו על חשמלית שהביאה אותנו לדנקירק. העיר הייתה אחרי הפצצה ונראתה כמו ערמת הריסות. היינו עייפים וחיפשנו חדר, אבל בכל העיר לא היה אפילו חדר אחד ולא, כפי שגילינו מאוחר יותר, מכונית אחת.  ורכבות היו דבר ששייך לתחום סיפורי אגדות. מישהו אמר את המילה אוטובוס, ומיליוני אנשים רצו לתחנת האוטובוסים, שבה נעצרו אוטובוסים בימים הטובים שעברו וחיכו לאוטובוס שלא הגיע מעולם.

היינו מיואשים, ידענו שהגרמנים כבר קרובים לבריסל, ואולי כבר בבריסל עצמה ושהם יגיעו בקרוב לדנקירק. האשליה שנהיה בטוחים בצרפת חלפה, והתחלנו להתחרט שבכלל עזבנו את בריסל. אולי נהיה יותר מוגנים מהגרמנים בדירתנו בבריסל, מאשר בתוך אלפי הפליטים ברחובות של דנקירק.  בנוסף לפחד מהגעתם של הגרמנים, תמיד היה קיים הפחד שיכלאו אותנו ולא נוכל להמשיך בבריחה, לא נוכל כבר לשלוט בגורלנו, ודבר זה יקל על הגרמנים למצוא אותנו כאשר אנחנו מבודדים משאר האנשים.

לבסוף, אבא שלי שחיפש חדר בעיר חזר אלינו קורן מאושר, הוא פגש אחד ממכריו הרבים – תמיד הוא פוגש, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שאני אהבתי את זה. אדון ה. שלמזלו היו לו ארבעה מקומות לאשתו ולשני ילדיו, ולו עצמו במשאית שתיסע לקלה. הוא חשב לקחת אותנו אבל לרוע המזל לא היה לו מקום לקחת את ארבע הנשים שהצטרפו אלינו. לא יכולנו לעשות כלום מלבד להיפרד מהן, ולהבטיח שנשלח את המשאית לקחת אותן ברגע שנגיע לייעדנו בקלה. אבל אנחנו לא עצרנו בקלה וכאשר הגענו לבולון הגרמנים כבר היו קרובים לדנקירק והנהג לא הסכים לחזור לשם. השמועה שהגיעה אלינו על ארבע הנשים הייתה שהן נלקחו לבריסל על ידי הגרמנים ושאחת מהן התאבדה בגז.

היינו במשאית ורק עזבנו את פאתי דנקירק כאשר נעצרנו על ידי המשטרה הבלגית. הפעם הם לא רצו ניירות הם רצו טרפמ. הם ברחו מבלגיה ולא נשאר להם דלק. לקחנו את כולם במשאית הקטנה שלנו שכבנו עכשיו בשלוש שכבות בתוך המשאית. אני חושבת שהיו לפחות חמישה אנשים על הבוהן הימנית הקטנה שלי. אבל הגענו לבולון. הגענו לעיר בחצות הלילה בדיוק בזמן למתקפת אויר נוראית. הייתה האפלה ואנשים צעקו בהתרגשות שזה מסוכן מדי להישאר ברחוב. אבל לאן אנחנו היינו יכולים ללכת? לא הכרנו את העיר ולא יכולנו לראות כלום ובנוסף לכך פחדנו לפתוח את הפה פן יאסרונו כמרגלים גרמנים. אחרי מספר רגעים מפחידים אישה טובה לקחה אותנו לביתה עד שההתקפה חלפה. עם חלוף ההתקפה נשלחנו שוב אל החשכה עם הידיעה שאם נלך שני בלוקים מזרחה, וכך וכך בלוקים מערבה, נוכל להגיע למקלט בו נוכל לשהות במשך הלילה. לא נוכל לפספס אותו. בדרך נס מצאנו את המקלט אבל כשניסינו להיכנס, ראינו שהוא מלא עד אפס מקום. בזמן שעמדנו בחוץ תוהים מה עלינו לעשות הופיעו שני חיילים בריטיים מתוך החשכה, ושאלו אותי בצרפתית גרועה אם יש מקום במקלט ואיפה הם יכולים לישון אם אין מקום. עניתי להם באנגלית ואפילו שלא ידעתי איפה הם יכולים לישון, הם שמחו מאד לשמוע את השפה. "כיף לפגוש נערה אנגליה כאן" הם מצאו מקום לישון באולם הכניסה של תחנת הרכבת ולקחו אותנו איתם. זה לא היה ממש נוח לישון בתחנת רכבת בזמן התקפה אווירית – משום שהתקפה חדשה התחילה בדיוק אחרי שנכנסנו לתחנה – אם אתה יודע שתחנות רכבת וכדומה הם יעדים מועדפים למפציצים הגרמניים. וזה גם לא היה ממש נוח לישון על רצפת האבנים בתוך המון של מאות אנשים, אבל נדמה לי שנרדמתי למרות הכול.

למחרת בבוקר לכל מאות הפליטים שהתאספו בתחנת הרכבת של בולון הייתה אותה מטרה: להשיג אמצעים לתחבורה או לפחות, אם לא הצלחת להשיג את זה, להשיג משהו לאכול וחדר לישון בו. החבר שלנו אדון ה. מצא חדר לכולנו ואבא שלי מצא משהו לאכול. לי ולילדים של החברים היתה משימה לחכות בתור לכרטיסי רכבת שמעולם לא יצאה לדרך. אלפי אנשים שהגיעו מכל קצוות העיר עמדו בתור לפני חלון מכירת הכרטיסים, הייתה תקווה קלושה שלמרות הכל יש עדיין ניסים ואולי יהיה מישהו שיוכל לצאת מהעיר ברכבת. בערך ב- 12.00   בצהריים כאשר לא היה תורי לעמוד בתור רציתי לנסות את מזלי במציאת מכונית. שאלתי עובד דואר אם הם צריכים את המכוניות שלהם. הם ענו לי שכנראה יצטרכו אותן בשביל לנסוע לפריז עם המשפחה שלהם, ולאף אחד מהם לא היה מקום פנוי במכונית. שקלתי אפילו לקנות משאית גדולה, אבל אבא שלי שהיה אמור לנהוג עליה סרב לעשות זאת.  כמה פעמים חשבנו לעבור לאנגליה, חשבנו שזה יהיה הפתרון הטוב ביותר עבורנו, אבל כל פעם שהתקרבנו אל המזח ראינו שכל מי שעובר צריך להראות את הניירות שלו שוב פחדנו, הפחד הישן שנישאר כלואים במחנה בבולון.  לכן המשכנו בחיפושנו אחרי מכונית.

מאוחר יותר אחרי שכמעט התייאשנו לגמרי מהאפשרות לברוח, אמא שלי ראתה משאית עומדת בפינת אחד הרחובות. היא הייתה עמוסה כמובן, אבל היא התקרבה לבחון אותה, כפי שבחנה כל משאית עמוסה או ריקה. היא שאלה את הנהג אם יוכל לקחת עוד שבעה אנשים לא משנה לאן הוא נוסע. הוא כמובן ענה שהוא לא יכול , אבל איך שהוא היתה לאמא שלי הרגשה שהפעם זאת המשאית הנכונה, והיא לא ויתרה וקראה לנו שנעזור לה, ובאמת לאחר מספר שעות הוא נכנע, הסביר לנו שהם שלושה אחים ולכל אחד מהם יש משאית, ושלושתם נוהגים ביחד. לא היה אכפת לנו כמה אחים יש לו כל עוד ייקחו גם אותנו. אבל השמחה שלנו לא נמשכה זמן רב. שלוש המשאיות נסעו אחת אחרי השנייה והתקדמו יותר לאט מאשר המכוניות פה שנוסעות במוצאי יום א', כאשר אנשים חוזרים מהחופים. כל פעם שהתקדמנו כמה קילומטרים הוא עצר וחיכה לשתי המשאיות האחרות. ובנוסף, וזה היה הגרוע מכל, האנשים האחרים במשאית לא היו ידידותיים במיוחד, והביטו עלינו בעיניים עוינות. אם משום שלקחנו מהם מקום יקר או מסיבה אחרת שאף פעם לא נדע אותה. מאוחר בלילה אחרי שהתקדמנו קילומטרים ספורים בלבד המשאיות נעצרו פתאום והודיעו לנו שלא נוכל להמשיך לנסוע בלילה, ולא נוכל להישאר במכוניות, כי הנהג ומשפחתו רוצים לישון במשאית. לכן עלינו לחפש לעצמנו מקום לינה ללילה. הלכנו מבית לבית ושאלנו אם נוכל להישאר שם בלילה. באחד הבתים הקטנים ביותר פתחה לנו אישה את הדלת. אישה כמוה לא ראיתי מעולם, היא היתה יותר שמנה מהגברת השמנה שראיתי פעם בקרקס נודד. ואני לא יכולה לתאר כמה היא הייתה מלוכלכת .אבל היא הציעה לנו להישאר בביתה. שדרך אגב היה אפילו יותר מלוכלך ממנה. אבל לא הייתה לנו מנוחה כבר זמן רב, ואבא שלי חשב שנוכל לישון אצלה. כפי שישנו בתחנת הרכבת בבולון.

הגברת השמנה סיפרה לנו שיש לה שנים עשר ילדים  ואין לה בעל (שכחתי מה קרה לו) והציעה לבשל לנו תפוחי אדמה, כנראה שנראינו מורעבים. היא רק התחילה לבשל ופתאום שמענו קולות בחוץ. היא פתחה את הדלת כדי להבין מה קורה וכולנו שמענו הודעה בכריזה: כל הגברים בין גיל 16 ל60 נקראו לדגל יהיה עליהם לעזוב מחר השכם בבוקר. בקושי נגמר הרעש הזה ושמענו את המארחת שלנו בוכה נורא. צועקת: "מון רולנד, מון רולנד" ונופלת על הארץ כמו בהתקף אפילפסיה. מכל הפינות הופיעו פתאום ילדיה החזיקו אותה על הארץ ובלי להגיד מילה שפכו מים על ראשה. זה נראה כמו מהלך שגרתי בו כל ילד יודע את תפקידו. יותר מאוחר למדנו שכל התרגשות גורמת למארחת שלנו התקף אפילפטי. אחד מבין שניים עשר ילדיה – רולנד – היה בן שש עשרה והיה עליו להתגייס למחרת. (רופא שפגשתי כאן אמר לי שזאת כנראה הייתה היסטריה כי בהתקפים אפילפטיים אנשים לא יכולים לצעוק)  לא משנה מה זה היה, זה היה נורא וכל אותו זמן תפוחי האדמה שהיא הכינה למעננו התבשלו ומלאו את המטבח הקטן והמלוכלך בניחוחם הלא נעים.

כאשר הכל נרגע הבנו שעלינו לחזור למשאית, ובמקום לשבת על הכביש עייפים ומיואשים חזרנו למקום המשאיות. כאשר הגענו למקום לא האמנו למראה עינינו, כולם כבר ישבו בתוך המשאיות ועוד רגע הנהגים כבר התחילו לנהוג. "חדשות מדאיגות" הם אמרו, בגלל התקף ההיסטריה או האפילפסיה או מה שזה לא היה, הם היו משאירים אותנו שם! איך שהוא ידידנו ה' הסתדר ועלה גם הוא על המשאיות והמשכנו לנסוע. הם ניסו להיפטר מאיתנו, הם כמובן ניסו להכחיש זאת אבל לא הצליחו. אחרי שנסענו לאט לאט במשך כמה שעות פתאום נעצרנו לגמרי. היה פקק של בערך 300 מכוניות לפנינו שלא זזו. ועד מהרה שמענו את הסיבה: מקלעים. חיילים צרפתיים הגיעו והתחילו לפקד. הם אמרו שנלכדנו מלפנינו צנחנים גרמנים מאחורינו הצבא הגרמני! והם משכו בכתפיהם בדרך צרפתית טיפוסית שלמדנו להכיר כה טוב. הם ציוו עלינו לרדת מהמשאיות ולהימלט דרך היער, מה שאנחנו ניסינו לעשות. למרות שאם היינו חושבים בצורה רגועה, היינו מבינים שזה הדבר המשוגע ביותר שאנחנו יכולים לעשות, אבל לא היה זמן למחשבה רגועה. כאשר רצנו לכל הכיוונים, אבא שלי, שרץ לפני צעק פתאום וראיתי אותו שוקע לתוך משהו. כאשר התקרבתי הוא אמר לי די רגוע שהוא תקוע ולא יכול לצאת! זה היה משהו כמו "מור" moor אבל  לבסוף הוא הצליח לצאת וכולנו רצנו לכיוון השני. שגם משם כמובן אי אפשר היה לצאת. כל הרעיון של 'לרוץ' יכול היה להיוולד רק כתוצאה מפניקה רצנו הלוך ושוב, ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה. בערך 1200 פליטים והרבה חיילים צרפתיים טובים שלא ידעו מה הם עושים.

אחרי מספר שעות של פניקה, אחד החיילים שכנראה היה בדרגה גבוהה (אף פעם לא הבנתי במדים ודרגות ולא הייתי בטוחה בהבדלים) לקח פיקוד. כולנו היינו חייבים לשכב בתעלה ולהסתיר את ראשנו בין זרועותינו בלי לזוז. שמחנו שסוף כל סוף מישהו השקיע בנו מחשבה וחשנו את היריות חולפות לנו מעל הראש. רוב החיילים היו מפוחדים בדיוק כמונו ובלאו הכי לא היו להם מספיק רובים. לא היה לנו סיכוי גדול להימלט מהבלגן הזה בכל מקרה.

זה נמשך במשך חמש שעות. ואז נפסקו היריות והחיילים נעלמו. כולנו חזרנו למכוניות ורצינו להמשיך לנסוע. אבל אף אחד לא ידע לאיזה כיוון. אמרו שכל הגשרים פוצצו ואין לאן ללכת. המכנסיים של אבא שלי היו עדיין רטובים מהבור שנפל אליו, הוא ניצל את הזמן כדי להחליף אותם אבל נשאר עם נשאר עם המעיל שלא היה תואם למכנסיים היבשים וכאשר בהמשך היינו נאלצים לזרוק את חפצינו הוא נפטר מז'קט של חליפה אחת וממכנסיים של חליפה אחרת וזאת הסיבה שהז'קט והמעיל לא תאמו כאשר הגענו לניו יורק!  אבל אני מקדימה את המאוחר.

הלכנו למעלה ולמטה כדי לראות מה עושים האחרים, אבל שום דבר לא קרה. חייל צרפתי, אחד מהבודדים שנשארו, ביקש ממני לבוא אתו לפינה חשוכה שבה איש לא יראה אותנו. הייתי כל כך המומה מהרעיון הזה באמצע קרב שלא יכולתי לחשוב על תשובה, הוא המשיך בשלו והבטיח שהוא יהיה מאד זהיר ואני לא צריכה לפחד שאכנס להריון. אמרתי לו ששום דבר לא מפחיד אותי מלבד היטלר והלכתי לכיוון המכונית שלנו. כל כך המומה שאפילו לא הייתי בשוק. כשנכנסתי למכונית ראיתי אותו מושך בכתפיו.

בערך בשעה 11.00 בלילה הבחנו לפתע שיש תנועה בשיירת המכוניות כולן פנו אחורה. אולי הגשר שלפנינו פוצץ, אולי הגרמנים היו מלפנינו אך לא מאחורינו לא ידענו. הנהג שלנו ושני אחיו החליטו גם הם לחזור בעקבות האחרים. אך לא היה להם מספיק דלק לנסיעה ארוכה. לכן הם החליטו להשאיר שתי משאיות ולהעביר את כל הנוסעים למשאית אחת, הם החליטו שהגברים ילכו ברגל והנשים והילדים ייסעו במכוניות, את יכולה לדמיין שהדבר הכי גרוע הוא לאבד את המשפחה שלך בסיטואציה כזאת ואין הרבה סיכוי שהגברים ימצאו שוב את המשפחות שלהם. וזאת הייתה הסיבה לפניקה שהתחילה. בנם הצעיר של חברינו היה הראשון שנזרק מהמכונית, משום שהוא צעיר ואמור ללכת היטב. אחריו גברים נוספים ירדו מהמשאית. הם היו חכמים והלכו קרוב למשאית כדי לא לאבד אותו. אבל הבן של החברים לא עשה זאת. אמא שלו דאגה מכך שילך לאיבוד וכאשר ראינו אותו ברחוב, היא קראה לו להיכנס כדי שתוכל לדבר אתו. הוא ניסה להיכנס וטיפס על המושבים אבל אישה פנטית אחת שלא אהבה אותנו מהרגע הראשון, תפסה את הרגל שלו וגרמה לו ליפול על הראש. כשאבא שלו ראה את זה הוא התפרץ והיכה אותה. כאן התחילה מהפכה: הוא היכה אישה צעקו כולם בצרפתית.

הם נעשו כל כך פראיים שלא הייתה לנו ברירה, לקחנו את החפצים שלנו וירדנו מהמשאית. כעת עמדנו בצהריים של יום שמש חם ללא מכונית. המכוניות חלפו על פנינו, ועוד ועוד מכוניות חלפו מאות מכוניות ואנחנו המשכנו ללכת. אחרי זמן מה אנשים התחילו לצעוק שהגרמנים בדיוק מאחורינו. שוב ניסינו את מזלנו. נכנסנו לחווה אחת ושאלנו אם יש להם מכונית או כלי תחבורה אחר שהם יכולים לתת לנו. הגבר צחק: כן יש לנו מכונית אבל אנחנו מתכוונים להשתמש בה בעצמנו. גם אנחנו רוצים לברוח מכאן.

הם נתנו לנו קצת חלב, ואנחנו השארנו חלק גדול מהחפצים שלנו שם כולל הז'קט של אבי של שני חלקי חליפה לא תואמים. היה חם מאד ואחרי מספר דקות השלכנו את כל שאר החפצים, כך שנשארנו בלי כלום מלבד תרמיל גב שאני סחבתי.

מכוניות עברו, אנשים רצו, בוכים, צועקים, ואנחנו המשכנו לצעוד. כמה אנשים ישבו על המדרכה: "אין טעם לרוץ הם אמרו. אנחנו אבודים!

אנשים קפצו על משטחי המכוניות. חיילים ישבו על גבי המכוניות הרבה משאיות עם חיילים צרפתיים חלפו. אבא שלי אמר בנאיביות: "אנחנו כנראה הולכים בכיוון ההפוך, אם הצבא הולך בכיוון הזה, כי הצבא הולך לחזית" אבל הכיוון שלנו היה נכון. פתאום אחד החיילים שהיה במכונית לקח את הבת של החברים שלנו וצעק: "כולם לקפוץ! תמהרו הבושים (גרמנים) בעקבותינו.החברים שלנו פחדו לאבד את הבת שלהם ומיהרו בעקבות המכונית. וכך איבדנו אותם.

בתוך הפניקה אבא שלי הציע שכולנו ננסה לקפוץ על הלוחות שבצד המכוניות, שאני אקפוץ על אחת המכוניות והם יבואו בעקבותיי, אז קפצתי לזעמם של בעלי המכונית, כך נסעתי במשך זמן מה. הסתכלתי במכונית שאחריי ובזאת שאחריה,ובזאת שאחריה ולא ראיתי מישהו על לוח הצד של המכוניות, אך זמן מה החלטתי לחכות להוריי כי לא רציתי לאבד אותם. ביקשתי מנוסעי המכונית שייעצרו כי אני רוצה לרדת, אבל הם לא עצרו כשעליתי אז למה שייעצרו כשאני רוצה לרדת. במקום לעצור הם האיצו את מהירות המכונית, אני לא זוכרת בדיוק אם איבדתי שיווי משקל או קפצתי בכוונה בכל מקרה לפתע מצאתי את עצמי על הכביש. עם ברך מדממת, זרוע כואבת וסחרחורת. והמכונית המשיכה. ישבתי לצד הכביש והחלטתי לחכות להוריי. כשראיתי חייל-נער קטן ושאלתי אותו אם אני יכולה להשאיל ממנו יוד כדי לנקות את הפצע שלי. הוא ישב לצדי (הכביש היה כמעט נטוש עכשיו כי פנינו לשביל צדדי) וסיפר לי את סיפורו העצוב. הם יצאו בבוקר אחד עשרה אנשים מאותו הכפר והוא היחיד שחזר. הוא ערק עכשיו כי נמאס לו מירי חסר תכלית. איך ציפו ממנו להילחם עם הרובה הקטן שלו נגד טנקים ודיביזיות והוא לא רוצה למות כמו כל חבריו – אבל הוא גם לא רוצה לחזור לכפרו, הוא מפחד מהשאלות שישאלו אותו, למה הוא חזר ושאלות אחרות. הוא לא יודע לאן ילך, פתאום הוא נעשה מלא חיים. הוא ידע דרך לחצות את הנהר שעוקפת את הגשר אשר יש להניח שכבר פוצץ. כל מה שעלינו לעשות הוא לדשדש במים שיגיעו לנו עד הירכיים במשך שעתיים בערך. אם אבוא איתו הוא יראה לי את הדרך. אמרתי לו שאני מחכה להורים שלי. הוא משך בכתפיו כדרכם של הצרפתים. נשארנו שם, יושבים על גדות התעלה נטושים ומפוחדים עד שהורי הגיעו סוף סוף. הם זרקו כל מה שיעזור לגרמנים לזהות אותם כיהודים – גרמנים. כתובות, הודעות פתקים, הכול. (הדבר היחיד שאבא שלי שמר היה מכשיר הגילוח שלו שבו הוא רצה לחתוך את הורידים שלו אם ייתפס על ידי הגרמנים. תוספת של ג'ין). המשכנו בדרך, החייל הראה לנו דרך אחרת שבה לא הלכו הרבה אנשים – הדרך ל'לה קרוטייר'. הוא הוביל אותנו ל'ווטנמיר' ושם היו אלפי אנשים מדשדשים לצד השני. הוא הראה לנו לאן ללכת ונתן לנו את הכתובת שלו. (שאני איבדתי מיד) הוא החליט לחזור לכפרו למרות הכול ועזב אותנו.  אני תוהה איפה הוא עכשיו.

במשך שעתיים דשדשנו במים שהגיעו עד לירכיים שלנו. לא יכולנו ללכת לאיבוד, היו כל כך הרבה אנשים במים שעשו בדיוק את מה שאנחנו עשינו. לולא המטוסים המפציצים שטסו מעלינו היינו אפילו נהנים. היום היה כל כך חם שמיים הקרירים היו ממש מרעננים. ואז חשבנו שבצד השני נהיה בטוחים.

אבל האכזבה הייתה רבה כאשר הגענו לשם המצב היה בדיוק כמו בצד שממנו הגענו. מיליוני אנשים. כולם צועדים. היו הרבה פחות מכוניות, כך הצטרפנו לאחרים והמשכנו לצעוד. האנשים היו מאד ידידותיים ונתנו לנו מים לשתייה. צעדנו עוד ועוד עד שהיינו מאד עייפים וחיפשנו מקום לישון. כמובן שלא ידענו לאן ללכת. דפקנו על דלתות רבות ושאלנו אם יש חדר או אפילו מטבח שבו נוכל לישון. לבסוף אחת המשפחות הכניסה אותנו ונתנה לנו מזרון בעליית הגג שלה ושם ישנו אבל היינו רעבים כי לא אכלנו כלום במשך יומיים, אמא שלי ניסתה למצוא משהו בכפר. כבר היה מחסור במזון ואנשים לא רצו לתת כלום, אמא שלי ממש קיבצה נדבות בשביל חתיכת לחם. אני ישנתי טוב למרות זאת אבל ההורים שלי לא נרדמו כלל. עכשיו אני זוכרת שהם נתנו לי את אמצע המזרון, ושניהם שכבו בקצוות כמעט על הרצפה. אבל אז לא הבחנתי בכך לפני שבכלל הצלחתי להבחין במשהו – נרדמתי.

התעוררנו בחמש בבוקר הזרוע שלי כאבה מאד, עד כדי כך שלא יכולתי לשאת את התרמיל שבו היו אחרוני חפצינו, אמא שלי לקחה אותו, וכאשר מאוחר יותר התחיל לרדת גשם היא שמה שמיכה על ראשה. היא נראתה מפחידה, כל כך מפחידה שכאשר אחרי צעידה קצרה, היא ניסתה לעצור מכונית, המכונית באמת עצרה ויחד איתה עוד שלוש מכוניות, כולן היו ריקות ורצו לתת לנו טרמפ עד לעיר הקרובה. משום שכפי שהם הסבירו לנו הם רצו להביא חברים מ'ליל' אבל 'ליל' כבר נכבשה על ידי הגרמנים. כך שלא יכלו להגיע אליהם והמכוניות שלהם היו ריקות. אבא שלי אמר להם שאנחנו יהודים -גרמנים הם לא כל כך אהבו את העובדה הזאת אבל היו נחמדים אלינו, והסיעו אותנו כל הדרך עד 'ורסייל' לשם הגענו עוד באותו יום והיינו בטוחים בינתיים.

אספר לך במכתבי הבא איך ברחנו פעם נוספת ואיך בילינו שנה אחת בכמה מחנות ריכוז בצרפת".

הזווית האישית

שקד: מאוד נהניתי לכל אורך המפגשים. היה לי מעניין. למדתי המון דברים חדשים והרגשתי שהחיבור שלי לסבתא התחזק.