מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי דוד קירמה ואני סבא של נדב, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי ומתעד במאגר המורשת סיפור מחיי. נולדתי בעיראק בשנת 1942, בעיר סינדור.

סיפור אמיתי שאירע לאבי וסבי במלחמת העולם הראשונה, בין הטורקים והאנגלים בשנים 1914-1918:

סבי, שקראו לו דוד ואני קרוי על שמו, גר עם משפחתי שכללה אותו, אשתו (סבתי), אבי גורגיס ושתי בנות בנות צעירות מסבי בכפר סנדור בכורדיסטן, שתושביו כולם היו רק יהודים. באותו זמן, אבי היה בן 14 בערך ושתי אחיותו בנות 8 ו-6. הטורקים גייסו חיילים במיוחד בקרב היהודים, אפילו נערים בני 14 שנים. סבי חשש שהטורקים יבואו ויגייסו את בנו (אבי), כי הטורקים אפילו גייסו נערים בגיל זה, במיוחד יהודים.

סבי לקח את משפחתו, התארגן וברח עם המשפחה לאזור מוסלמי מבודד בכורדיסטאן שנקרא דרקה. שם הם בנו לעצמם בית מגורים ואולם גדול לצורכי אחסון תבואות שונות כי הם היו חקלאים. במשך הזמן הגיעו לשם פקידים מטורקיה וחיפשו מקום גדול לצבא לאגור תבואות ואוכל שהלאימו מתושבי האזור. נודע להם כי לסבי דוד יש אולם גדול, הם השתלטו על האולם לאחסון מצרכים שהלאימו מאנשים בסביבה בכוח הזרוע. במשך השנים המחסן התמלא תבואות שונות ששימשו את צבא טורקיה. לאחר כישלון הטורקים וניצחון האנגלים נשארו כל המצרכים במחסן. עבר זמן והטורקים לא התעניינו בדברים שהיו במחסן. המלחמה נפסקה והטורקים לא חזרו לקחת את התבואות השונות שנוצרו במקום.

בינתיים היה רעב באזור והתושבים היו זקוקים לאוכל. סבי ניצל את העובדה שהטורקים התייאשו ולא חזרו לאזור, ומכר את הסחורות במחיר יקר. כמובן, הוא התעשר מהמכירה. שמונה שנים לאחר תום המלחמה, משפחת סבי חזרה לכפר סנדור כי אבי ואחיותיו הגיעו לגיל נישואין ולא רצו שיתחברו עם התושבים המוסלמים.

הם חזרו שוב לסנדור, קנו אדמה ובנו לעצמם בית גדול. במשך הזמן אבי ושתי אחיותיו התחתנו עם יהודים. כתוצאה מהתעשרות זו חיו ברווחה גדולה במשך השנים. כאשר הייתה אפשרות לעלות לארץ ישראל, אבל חל איסור מוחלט לקחת כסף לישראל, הייתה דילמה מה לעשות עם הכסף שנותר אחרי שקנו לעצמם מצרכים שהותר לקחת לישראל. עלה רעיון – היתה לי דודה שעבדה בבגדד, עיר הבירה של עיראק, ולמשפחה שעבדה אצלם היה אח באמריקה. אחרי התייעצות עם הדודה שלי מה לעשות, היא התייעצה עם בעל הבית שלה והוא אמר לה: "תביאו את הכסף, נשלח אותו לאחיי שבאמריקה והוא יעביר אותו לישראל". ביקשו סימן כאשר נגיע לישראל ונקבל הודעה אודות הכסף שהגיע מאמריקה לישראל. היות והעלייה שלנו הייתה לפני פסח, הם ביקשו סימן כדי להראות לאח שבישראל שאכן אנחנו הבעלים של הכסף. בתקופת פסח קוראים בבית הכנסת ספר ויקרא. הוחלט שנקנה ספר ויקרא ובתוכו יכתבו שזה הסימן לבעל הכסף.

כאשר הגענו לארץ ישראל, לאחר שישה חודשים אבי קיבל הודעה מאותו אדם שנשלח אליו הכסף. אני הייתי אמנם קטן אבל כבר ידעתי עברית מדוברת. אבי ואני נסענו לכתובת שקיבלנו בבית ליד. כמובן, לקחנו את הספר איתנו כי הוא היה הסימן. האיש שהגענו אליו ביקש מאבי את הסימן והוא נתן לו את ספר ויקרא. מיד הוציא עט וכתב צ'ק על הסכום שהיה, בכסף ישראלי. בלילה ישנו באכסניה בתל אביב כי כבר היה מאוחר. למחרת בבוקר באנו לתחנה המרכזית בתל אביב וחזרנו לירושלים.

באותו זמן גרנו בכפר ליפתא הסמוך לירושלים. כמובן אבי לקח את הצ'ק לבנק שבו הוא ניהל את החשבון שלו ופדה אותו.

הזוית האישית

הנכד המתעד נדב: היה לי מעניין לשמוע ולהכיר את הסיפור של סבא ומשפחתו, שמחתי גם כשסבא בא לכיתתי וסיפר לכולנו על המנהג של פסח. אני גאה בו ומודה לו. אני מאחל לסבא שיהיו לו חיים טובים ובריאים.