מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי דבורה לאה בוגוסלבסקי, תלמידת כיתה ז' באור מנחם חב"ד ערד.

אני רוצה לספר על סבתא שלי אסתר. שנולדה ב- ט' טבת  תשח"צ 1937, בעיר דנייפר ברוסיה. שם נעוריה היה קאופמן. לאחר שנישאה – בוגוסלבסקי. סבתא נפטרה בי"ד חשוון תש"פ 2020. היו לה 4 ילדים. אחד מהם הוא אבי.

אבא סיפר לי את הסיפורים שאימא שלו סיפרה לו.

בשנת 1942, לפני 80 שנה, באמצע מלחמת העולם השנייה.

סבתא שלי הייתה בת ארבע וחצי. כשהנאצים הגיעו לאוקראינה, ואז התושבים נאלצו לברוח, כי הנאצים היו מפוצצים את הבתים והורגים אנשים.

על הבית של סבתא נפלה פצצה, המשפחה הספיקה לרדת למקלט וניצלה. אבל הבית נהרס ורוב הדברים נשרפו.  באותה שעה ירד גשם חזק, ולכן, לא הכול נשרף. כולם הבינו שחייבים לברוח מהעיר המופגזת, וניסו לברוח. הם היו עולים לרכבת ועוזבים את העיר, מבלי לדעת לאן פניהם מועדות. לא היה הרבה זמן להתמהמה ולהתלבט. היה צריך לתפוס רכבת, כי אף אחד לא ידע, אם תגיע עוד רכבת בגלל הפצצות של הנאצים ימ"ח. (קצת כמו מה שקורה היום באוקראינה).

אימא של סבתא אספה מספר בגדים שלא נשרפו, אבל הכסף והמסמכים נשרפו. אימא של סבתא גם הספיקה לארוז כמה דברים בשביל לאכול. קצת תפוחי אדמה כמה קילו קטניות, וכמה קופסאות של קוביות סוכר. בדרך לתחנת הרכבת אמה הספיקה לקנות כיכר לחם אחד.

סבתא אסתר, שהייתה אז קטנה, אמרה לאימא שלה, שכיכר לחם אחד קטן לדרך ארוכה לא יספיק לנו. אימא שלה ענתה לה, שכל הכסף שהיה להם נשרף, ואין לה עוד כסף. היא הוסיפה ואמרה –  "אבל אל תדאגי מחר ה' ישלח לנו אוכל. בעזרת ה' נגיע בשלום".

מהעיר דנייפר באוקראינה בה הם גרו, הם היו צריכים להגיע לעיר מקלט ברוסיה, למקום ששם עדיין הנאצים לא הגיעו. בכדי להגיע לשם היו צריכים להחליף בדרך מספר רכבות. הנסיעה התארכה בערך לעשרה ימים. הסיבה הייתה, כי הרכבות לא הגיעו באופן סדיר, כתוצאה מקרבות והפגזות של פסי רכבת. (גם היום לוקח יומיים וחצי לעבור את הדרך הזו ברכבות).

הם היו צריכים להגיע לעיר ברוסיה שנקראת צ'ליאבינסק, עיר רוסית מדרום-מזרח להרי אורל על נהר המיאס. סבתא ברחה רק עם אימא שלה. כי אבא שלה גויס לצבא האדום הרוסי כדי להילחם נגד הנאצים. סבתא סיפרה שכאשר הם היו על הרכבת, הרכבת כבר היא הייתה מלאה באזרחים נוספים שברחו מהנאצים.

סבתא סיפרה, שהם נסעו זמן מה, והיא ביקשה לאכול, אז אימא שלה הוציאה לחם, וחתכה לפרוסות. ברכבת איתם הייתה עוד אישה עם ילדה כמוה ובגילה. כשהילדה ראתה שיש לסבתא לחם, היא ניגשה וביקשה.

אבל אימא של הילדה, אמרה לה, שלא יפה לבקש, כי גם להם אין מספיק והדרך ארוכה. אימא שלה הוסיפה ואמרה לה, תחכי קצת עוד מעט נאכל. ואז הילדה ענתה לאימא שלה, "מה נאכל? האוכל שלנו נגמר כבר אתמול ואני רעבה". סבתא שהייתה ילדה קטנה, לקחה פרוסת לחם, ונתנה לילדה. היא הוסיפה ואמרה: "קחי, תאכלי, לא נורא שיגמר, אימא שלי אמרה שה' ייתן לנו מחר עוד אוכל".

בשנת 1993, סבתא עלתה על אנייה מאודסה. במשך שמונה ימים דרך הים, בדרכה לארץ ישראל. באונייה גנבו לה את  אחת המזוודות, ובכל זאת סבתא לא ויתרה.

היא הגיעה לדימונה. שלוששנים לפניה דודה שלה עלתה לארץ והסתדרה בדימונה. כך סבתא מצאה את עצמה יורדת מאנייה ישירות למונית, שלקחה אותם לדימונה. גם אבא שלי נשאר לגור בדימונה.

זה סיפורה של סבתי.

הזוית האישית

דבורה לאה: נהניתי לשמוע וללמוד הרבה דברים שלא ידעתי. תודה לתכנית הנפלאה של הקשר הרב דורי.