מאגר סיפורי מורשת

שמי סטלה חזן לבית מואס ארץ מולדתי סוריה עיר דמשק. שם הורי סלאח וסוריה.

גדלתי במשפחה במעמד חברתי גבוה. ענפה בת עשר נפשות אני ילדה מספר 10, אחי ואחיותיי הוברח מסוריה ללבנון שם אחי הבכור גר לאחר נשואיו וניהל את מפעל הבדים שהיה ברשותנו בפרבר של ביירות הנקרא "שייח " עיירה נוצרית ומוסלמית ומשם לאחר כל הסידורים הוברחו לארץ ישראל.

דמשק בשנות ה-50

העלייה לישראל

אחי הגדול דוד ואני נשארנו עם ההורים, בשלב מסוים אחי נהרג באירוע ואני נשארתי לבד עם הורי ואז הם החליטו לברוח ללבנון. לאחר שאבי ייצר קשר עם מבריח אמין ייצאנו לדרך עזבנו את הבית כמו שאנחנו יוצאים לטיול. נסענו  באוטובוס לכפר קרוב לגבול שם פגשנו את המבריח. לנו אצלו, בבית אני זוכרת מצעים לבנים פרושים על הרצפה.

בבוקר מוקדם יצאנו לנתיב הבריחה מהחרמון הסורי לחרמון הלבנוני, אימא ואני רכובים על חמור ואבי והמבריח הלכו לפנינו. לפנות בוקר הגענו ללבנון משם עזב אותנו המבריח והמשכנו לעיירה ושמה "שייח" שם אחי הבכור משה ניהל את מפעל הבדים השייך למשפחה. אבי הכיר את העיירה ותושביה שחלקם עבדו במפעל.

למדתי בבית ספר "אליאנס" עד גיל 12 שנים. לאחר שאמי נפטרה כשהייתי בגיל 10. בשנת 1959 עלית לארץ ישראל לבדי ופה פגשתי בפעם הראשונה את אחיי שלא הכרתי. הייתי בהלם שהגעתי לביתם שלוש נפשות גרו בחדר קטן מתחת למדרגות, עם מטבח שירותים ומקלחת. לא הכרתי צורת חיים כזו.

בארץ הייתי בפנימייה של עליית הנוער "נעורים" ליד כפר ויתקין למדתי שנתיים תפירה סלונית. לאחר שנתיים עברתי לקיבוץ "מענית" של השומר הצעיר למדתי ועבדתי בשדות. לאחר מכם עזבתי לחיפה שם גרו אחיי כדי לעבוד ולפרנס את עצמי.

בשנת 1973 נישאתי לאברהם חזן ז"ל שנפטר בשנת 1979. נשארתי עם שני ילדים קטנים. משה ותומר. משה נשוי ואיש צבא קבע ותומר עובד בהייטק.

הזוית האישית

מהרט טגניה מביאה את סיפורה המרתק של סטלה