מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי נולדה בעיר בצרה, בעיראק.

סבתא מספרת שכל המשפחה המורחבת גרה בבית של סבא וסבתא שלה. היא מספרת שהבית היה כל כך גדול שהיא והאחים שלה, וגם כל בני הדודים שלה, למדו לרכב על אופניים בתוך הבית, והם היו משחקים שם, כולם ביחד, שעות.

החיים של יהודי בצרה היו טובים ושלווים, עד להקמת מדינת ישראל. אז החל גל של תוקפנות כלפי יהודי עיראק, והיהודים הואשמו בכך שהם ציונים והם הפכו לאויבים.

סבתא מספרת על יהודי בשם שפיק עדס שהיה מליונר ובעל השפעה רבה אפילו אצל מלך עיראק. אולם זה לא עזר לו. עדס הואשם בריגול ובגידה, נידון למוות ונתלה. אחרי שזה קרה היהודים הבינו כי עליהם לעזוב את עיראק. הוקמה מחתרת יהודית והחלה בריחה בלתי לגאלית.

סבתא מספרת: "הייתי ילדה בת 12 כשמדינת ישראל הוקמה, ואז התחילו להציק לנו. אחרי שתלו את עדס, היהודים היו במשבר והבינו שצריכים לעזוב את עיראק. לאט לאט יהודים החלו לברוח בדרכים לא חוקיות ועלו לארץ. אח שלי הקטן כבר נסע עם בני דודים שלי, ואני חיכיתי לתור שלי. אבל שבוע לפני שהיו אמורים להבריח אותי, המבריח נתפס, ולכן נשארתי בעיראק.

בדרך לבית ספר הילדים הערבים היו מתנכלים לנו ולועגים לנו וקוראים לנו "יתומי עדס". פעם אחת התעצבנתי על ילדה שלעגה לי ודחפתי אותה והיא נפלה ונפצעה. ברחתי וחזרתי הביתה, וכשאבא שלי שמע על זה הוא מאוד נבהל ופחד שינקמו בי. לכן דאג שאני ואחי הגדול נטוס לקפריסין. לשלטונות הוא אמר שאנחנו נוסעים לטיול. מקפריסין אני ואחי עלינו לארץ והגענו ישירות לקיבוץ בית השיטה. שם היינו עד שההורים שלנו הגיעו לארץ, במבצע עזרא ונחמיה – המבצע להעלאת יהודי עיראק. ההורים שלנו הגיעו למעברה ברמת השרון ואז אנחנו עזבנו את הקיבוץ והצטרפנו אליהם, ומאז ועד היום אני גרה ברמת השרון."

סבתא לא שוכחת את הקיבוץ ותמיד אומרת שהזיתים של בית השיטה הם היחידים שטעימים.

הזוית האישית

רועי: למדתי על הילדות של סבתא ועל ההסטוריה של יהודי עיראק, תיעוד סיפורי הסבים חשוב לדורות הבאים.