מאגר סיפורי מורשת

שמי אריאל והשנה בתוכנית הקשר הרב דורי, אני מתעד את סיפורה.

סבתא שלי כיום בת 72, היא נולדה בארץ ישראל, שישה חודשים אחרי שההורים עלו לארץ, היא התינוקות הראשונה שנולדה בקריית מלאכי. משפחתה עלתה מעיראק. היא האמצעית במשפחתה, יש לה שלושה אחים גדולים שנולדו בעיראק ועוד שניים קטנים שנולדו בישראל.

אימא של סבתי ז"ל סיפרה שהחיים בעיראק היו מאוד טובים, היו לה עוד חמשה אחים. האבא שלה היה צורף מפורסם שכולם הגיעו אליו, הם חיו חיים של אנשים עשירים ומאוד טובים. היו למשפחה משרתים ומבשלים, הם גרו בבצרה בוילה מאוד גדולה.

בנוסף, לאבא של סבתי היתה נגריה מאוד גדולה בעיראק עם 30 פועלים שהיו שם. בנגריה שלו בנו והכינו ריהוט עתיק וכולם היו מגיעים לנגריה.

אימא של סבתי ז"ל  שמה רימה, היא התחתנה בגיל 18 עם אבא של סבתי ששמו אליהו, הוא היה בן 36, אלמן עם ילדה אחת. אחרי שנולדו להם שלושה ילדים והיא הייתה כבר בהריון עם סבתי, הם עלו לארץ ישראל. הם החליטו לעלות לארץ, כי התחיל להיות מסוכן ליהודים לחיות בעיראק. התחילו מהומות גדולות בין הערבים והיהודים. הערבים והיהודים בעבר הסתדרו מצויין והיו יחסי שכנות טובים, ברגע שהתחיל הבלגן היהודים והערבים רבו ביניהם עד שלא יכלו להסתדר בכלל. הם עלו לארץ ישראל רק עם הבגדים שלהם ותכשיטים.

הם היו צריכים לברוח כמה שיותר מהר, לכן האבא של סבתי התיך את הזהב שהיה לו והחביא את הזהב בבטנה של המעילים של הילדים. על מנת להגיע לארץ, בדרך היו כל מיני אנשים שעזרו להם תמורת תשלום, היה צריך לשלם שוחד בדרך למבריחים על מנת להגיע לארץ ישראל. הם הלכו בלילות ברגל ועלו על טיסה סודית, כדי שלא יתפסו אותם עד שהגיעו לארץ ישראל. הם עלו במבצע "עזרא ונחמיה".

מבצע "עזרא ונחמיה"

"מבצע עזרא ונחמיה, הקרוי גם מבצע בבל או מבצע עולי בבל, הוא מבצע העלאת יהודי עיראק לישראל כחלק ממבצעי העלאת היהודים לישראל במהלך שנות ה-50. המבצע קרוי על שמם של עזרא ונחמיה,מנהיגי היהודים בבבל ובארץ ישראל בתחילת תקופת בית שני". (ויקיפדיה.)

כשהגיעו לארץ, לא היה להם בתים ואיפה לגור ולכן הם גרו באוהלים במשך שלוש שנים, האוהלים היו ממוקמים בקרית מלאכי. בחורף סיפרו לסבתי כי היה "קור כלבים" בחוץ, מרוב הרוח האוהל עף. הזיכרון החורפי של סבתי שהיה מאוד קר וגשום ולא היה להם כסף לאוכל ומקלחות. על מנת להתקלח היו צריכים לחמם מים וזה היה עולה הרבה כסף.

אחרי שלוש שנים הם גרו בעמידר, הם היו בין תשע המשפחות הראשונות שקיבלו בית.

סבתא מתארת את ילדותה כילדות מאושרת, אמנם לא היה להם הרבה כסף, אך תמיד כל ילדי השכונה שיחקו ביחד במשחקים בחוץ כמו קלאס, גומי ומחניים.

על מנת להתפרנס, אבא של סבתי בנה בית קפה גדול שמכר תה והייתה אפשרות גם לשחק שם בשש בש. עם השנים שני האחים הנוספים של סבתי נולדו. אבא של סבתי פתח מסעדה גדולה יותר. אימא של סבתי היתה המבשלת במסעדה, היו מגיעים נציגים חשובים מכל מיני מקומות בעולם לקריית מלאכי, להגיע לאכול במסעדה את האוכל הטעים שלה. המסעדה היתה מאוד מפורסמת ובכל הזדמנות היו מזמינים מקום במסעדה לכל מיני פוליטיקאים בארץ. היו באים הרבה חיילים, שלא היה להם כסף, וההורים של סבתי היו נותנים להם לאכול בחינם.

בערב שבת המסעדה היתה הופכת גם למקום של ריקודים. המסעדה היתה מאוד מוצלחת.

כעבור כמה שנים אבא שלה סגר את המסעדה ופתח אטליז. לאבא שלו (סבא רבא), היה לו אטליז בעיראק ומשם הוא ידע לתפעל את האטליז. הוא היה דואג לתת לחיילים הנחות. היו אנשים שלא היה להם כסף, הוא היה נתן להם בחינם והוסיף להם בשר, למרות שלא שילמו. האטליז היה מוצלח מאוד.

סבתא שלי מספרת שבכל מקום שההורים שלה היו פותחים עסק – זה היה מצליח. היו להם ידי זהב לעסקים. הם הצליחו מאוד מבחינה עסקית, מאנשים פשוטים שהגיעו ללא כסף מעיראק, הצליחו להתפרנס בכבוד. יותר חשוב מזה, בכל מקום, הצליחו לגעת באנשים, לעזור לחלשים, לנזקקים ולחיילים.

בשנות ה-70 המשפחה עברה לפתח תקווה.

אבא של סבתי נפטר אחרי מלחמת יום כיפור מהתקף לב. הוא היה בן 70, לא זכה לראות את הילדים נשואים חוץ משולה הבת הראשונה שלו.

סבתי התגייסה לצבא, מה שבעבר לא היה מקובל שנשים ישרתו בצבא. היא שירתה בבסיס בעין יהב במשך שלוש שנים.

סבתא חנה ערב מספרת על השירות הצבאי

"התוכנית החזירה אותי אחורה דווקא לתקופה הטובה והכי משמעותית שלי, אספר על השירות הצבאי שלי שהיה חלק מאוד משמעותי בחיים שלי.

התגייסתי בגיל 18 לצבא, שירתי בבסיס שנקרא עין יהב בדרך לאילת. הייתי המזכירה של מפקד הבסיס דויד מימון, אדם משכמו ומעלה.

שלושה חודשים אחרי הגיוס, נבחרתי כחיילת מפיקוד דרום לחיילת מצטיינת. במסגרת זו התארחנו אצל נשיא המדינה יצחק בן צבי ז"ל.

השירות הקנה לי המון ביטחון עצמי, הכרתי הרבה חברים משותפים שהם החברים הכי טובים שלי עד היום. אנחנו שומרים על קשר כבר 52 שנים יחד, אנחנו נפגשים הרבה ממש חברות לכל החיים".

לסבתא וסבא שלי יש שלושה ילדים שני בנים ובת, הבת זו אמי מיכל. לסבתי וסבי היה עסק של שעונים, עם השנים היא עזבה את העסק והפכה להיות עצמאית. כיום היא מתמחה בעיסויים ורפלקסולוגיה לנשים ונשים בהריון, והיא מאוד מוכרת ומצליחה בתחומה. לסבתי וסבי יש שמונה נכדים.

הזוית האישית

אריאל: למדתי מסבתא שלי שלמרות שהיא ומשפחתה חיו בצמצום, היא הצליחה להסתדר לא ויתרה אף פעם, אבא שלה ואימא שלה הצליחו לפרנס את המשפחה בכבוד, למרות הכל תמיד דאגו לחלשים ולחיילים נתנו בחינם. זה מעיד על טוב ליבם של המשפחה, המסר שלמדתי הוא נתינה והתחשבות בזולת, אפשר וצריך לעזור לאחרים תמיד גם אם אין לך כסף או אמצעים.

למדתי הרבה על החיים של סבתא שלי, למדתי שילד בשנות ה-50 לא היה לו חיים קלים, אני לא יודע איך הייתי יכול לחיות בצורה כזו. אני חושב שסבתא שלי היא אישה אמיצה, מאוד שמחתי ללמוד על החיים שלה ושל המשפחה שלה. אני מאוד אוהב את סבתא שלי, היא תמיד דואגת לי ומכינה לי את האוכל הכי טעים בעולם, אני חושב שהתקרבנו מאוד אני וסבתא שלי. אני רוצה לאחל לה שתהיה בריאה עד 120 שתמשיך ללוות אותי ולהיות לצידי תמיד.

סבתא חנה: תכנית הקשר הרב דורי החזירה אותי שנים אחורה לילדות שלי. ששנים לא חשבתי עליה. היתה לי ילדות סך הכל מאוד מאושרת. לא היה לנו כלום ובכל זאת היינו מאושרים. היינו משחקים הרבה בחוץ בחמש אבנים, קלאס, מחבואים והיינו ממציאים הרבה משחקים. ואני מאוד מאוד שמחה על התכנית הרב דורית על החזרה אחורה בזמן.

מאוד שמחה על המפגש ביננו – שלי עם אריאל, הנכד הראשון שלי והכי מיוחד. אריאל הוא ילד מאוד עדין איכפתי ואוהב רגיש למצוקות של אחרים ומאוד עוזר כשצריך. הוא נתן לי את האושר הכי גדול בחיים שלי.