מאגר סיפורי מורשת

שלום אני סבתא של שי ויס ושמי הוא פרי מוסא צדקה.

החיים באיראן

נולדתי בשנת 1950 בעיר המדאן שפעם הייתה שושן הבירה שבאיראן. בעלי נולד בשנת 1946 בעיר אחרת "אבאדאן" שהייתה בגבול בין איראאן לעיראק. אני סיימתי את הלימודים שבהם למדתי בסמינר הקיבוצים של המורים בשביל להיות גננת. בשנת 1970 אני ובעלי נפגשנו והתחתנו ואני ילדתי את הילד הראשון שלי בשנת 1972 ואת הילדה השנייה שלי בשנת 1976.

לבעלי היו שני בתי חרושת לייצור מעטפות נייר והיה לו עסק מאוד מאוד גדול עם הרבה הרבה עובדים ומכונות שהביא מגרמניה. משנת 1970 עד שנת 1979, בזמן הנישואין החיים שלנו היו מאוד מאוד טובים – היה לנו הכל, טיילנו, אכלנו, אירחנו, התארחנו, המצב הכלכלי היה טוב והעסק של בעלי היה ריווחי.

פתאום בשנת 1979 התחילו מהומות באיראן ובתקופה זו הייתי בטהראן בבית של אימא שלי ונוכחתי לראות את כל הבלגן שהתחיל בטהראן. בערב היינו רואים הרבה הרוגים ובמקרה הבית של אימא שלי השקיף לבית חולים מאוד מאוד גדול. הייתי מסתכלת והייתי רואה את כל הפצועים שהיו מביאים לבית החולים. הבנו שרוצים לעשות מהפכה, להוריד את השלטון של השייח הפרסי ורוצים להביא בן אדם מוסלמי, בשם חומייני וזה הכניס בי ובכל היהודים פחד מאוד גדול.

כשהתחילו המהומות חזרתי לעיר אבאדאן, איפה שהבית שלי היה ואמרתי לבעלי שאני לא מוכנה להמשיך לגור באיראן בגלל שאני מפחדת שיקרה משהו לי, לילדים שלי, לנכדים שלי. בכל מקרה, אני לא רציתי יותר לחיות שם, כי זה היה מפחיד. אני לא הייתי היחידה שחשבתי ככך, פעם באיראן היו המון יהודים, הייתה ממש קהילה גדולה וכולם בבת אחת הרוב הגדול של היהודים ברחו מאיראן.

העלייה לישראל שנדחתה עקב המהומות

אני זוכרת את המטוס האחרון של אל על, שהכניס מלא מלא יהודים, אפילו בלי לשלם על הכרטיסים, רק לברוח משם כמה שיותר מהר, לפני שמשטרו של חומייני יאסור עלינו את היציאה. לרוע מזלנו, לקח לנו יותר מדי זמן ולא הספקנו לברוח מאיראן על המטוס של אל על.

נשארנו באיראן, באחד הימים, שאני והילדים היינו בבית וגם אימא שלי הייתה אצלנו, הגיעו הרבה הרבה אנשים שאני לא מכירה אותם מאיזורים אחרים, בגלל שהעיר שלנו הייתה יותר קרובה לגבול עם עיראק. ראינו המון ערבים מסתובבים עם כלי נשק, עם מקלות ועם כל מיני חפצים נוספים. ראיתי אותם מחוץ לחלון, בכיוון לבית שלנו, הם רצו להיכנס לבית והם צעקו: "נעלה ונהרוג אותם".

הייתי בפחד גדול שאי אפשר לתאר אותו, אני  עם עוד שני ילדים קטנים. מהפחד עלינו במדרגות לגג, אבל גם בגג לא היה מקום בטוח. ידעתי שבקומה ראשונה, הם ישר נכנסים, פחדתי, כי הם היו רבים כל כך בחוץ והיה ברור שהם באו לבזוז ולהרוג. עלינו על הגג ואני הסתכלתי למטה … לשמחתי, אפשר להגיד, היו חנויות מתחת לבניין, חנויות בהם עבדו שכנים שלנו שהיו אנשים מאוד טובים, וחלק מהם היו ממש חברים שלנו, למרות שהם היו מוסלמים, אז הם עמדו מול הדלת, חסמו אותה ואמרו להמון המתפרע: "לכאן אתם לא נכנסים!", "כאן גרים אנשים עם ילדים קטנים", "אתם לא נכנסים לבית הזה", "הם לא עשו שום דבר רע לאף אחד", "לכו לכו" ואת כל זה אני ראיתי מהגג למעלה.

לאחר מכן, כבר לא יכולתי, ירדנו למטה. מהר מהר אמרתי אני אקח מונית ואסע לאחותי שגרה במרחק חצי שעה בערך. בדרך בנסיעה ראינו את כל החוליגנים האלה שרצים ובוזזים בתי מלון ואנשים. כשהגעתי לאחותי ראיתי את אותם המהומות, אם לא יותר גרוע, אז עוד לפני שהגענו אל הדלת, החלטנו לחזור שוב פעם אל הבית שלנו. היה בלגן מאוד גדול, היה חשש לחיים של כולם בעצם במיוחד היהודים.

מאירוע זה, משם, כבר זו הייתה החלטה סופית, שאני עולה עם הילדים ועם בעלי לארץ ישראל. אני תמיד רציתי לעלות לארץ ישראל – זו היא הארץ שלי, בדת שלי וזה היה החלום שלי

וכך עשינו מכרנו את כל מה שהיה לנו, חוץ מהעסק של בעלי, כי היה לו שותף מוסלמי אז הוא לא יכל למכור את זה.

לאחר כמה חודשים בעלי לקח אותי ואת הילדים, ממש באותו רגע שתפסו את שגרירות ארה"ב בטהראן ואני בדיוק הייתי במוניות וראיתי איך הם טיפסו על הקירות של השגרירות והמראות הללו הביאו צמרמורות לכל הגוף.

כשרצינו לעלות לארץ ישראל נאלצנו להגיע דרך מדינת שוויץ ושם נתנו לנו את הדרכונים. כביכול, "לעבוד על השלטון הפרסי", יצאנו בתירןוץ שאנו טסים לאירופה, עם כל הפחד, נסענו עם שתי מזוודות לאוסטריה לשבועיים ואז מאוסטריה הגענו בסוף לישראל.

הזוית האישית

שי וייס: לשמוע את הסיפור מהזווית של המספר זה קשה כי אתה שומע סיפור בו סבתך ואמך וחצי ממשפתך כמעט נרצחו על רקע דתי ואני הייתי רוצה לאחל שאת משך חייה היא תחייה בשלום וללא פחד.