מאגר סיפורי מורשת

שמי ארטורו ליאוצי , נולדתי ב1939 בליוורנו שבאיטליה.

בשנת 1939 איטליה נכנסה למלחמת העולם השנייה. איטליה, באותה תקופה הייתה בת ברית של גרמניה, וכמו בעוד הרבה מדינות אחרות, הציבה חוקי גזע. בעקבות חוקי הגזע, אבי פוטר מעבודתו.

ערב אחד, בשנת 1943, הגיעו הביתה שני שוטרים איטלקים, והזהירו את אבי שהנאצים יבוא מחר לקחת אותנו. כמובן של חיכינו הרבה זמן ומיד ברחנו. יש לציין שלילה לפני הבריחה, אלברטו אחי הקטן נפל ופתח את הראש. ברחנו לכיוון מילאנו שבצפון איטליה, ומידי פעם היו לנו עצירות ביניים. כמובן שגם בעצירות אלו לא התמהמהנו, כיוון שהצפון היה מלא בנאצים ופשיסטים. מקור המילה 'פשיזם' הוא סמל ה"פָאשֶס", או פסקס בלטינית – צרור זמורות שעוטף גרזן ושסימל ברומא העתיקה את הסמכות והעוצמה (האימפריום) של השלטון. סמל זה ביטא את הרצון להחזיר את איטליה לתפארת העבר. הוא צורף לסמלי הארגונים והמפלגות הפשיסטיות. חברים במפלגה הפשיסטית מפלגתו של בניטו מוסוליני – בן ברית של היטלר. (ויקיפדיה)

כשהגענו למילאנו, חיפשנו קשרים עם מישהו שיעביר אותנו לשוויץ. באותה תקופה, היחידים שהיו עוברים את הגבול לשוויץ, היו מבריחי אורז מאיטליה לשוויץ ושוקולד משוויץ לאיטליה. חוץ משוקולד ואורז, הבריחו גם בני אדם תמורת תשלום. חציית הגבול לשוויץ הייתה מאוד מסוכנת, כיוון שאם היות תופסים אותנו היו הורגים אותנו.

כשמצאנו בן אדם שייקחנו אותנו לגבול, הוא השאיר אותנו ליד הגדר באמצע הלילה בקור ובשלג. על מנת לחצות את הגבול לשוויץ, היינו צריכים לעבור מתחת לגדר חשמלית, שבמקרה של נגיעה בה, הייתה מתקשרת עם משטרת הגבולות, שהייתה מגיעה מייד והורגת אותך. הבעיה העיקרית שהייתה לנו בחציית הגד, הייתה אלברטו, אחי הקטן, שהיה חשש שבגלל הפציעה וגילו הקטן, ייגע בטעות בגדר או יצעק מכאבים ויגלה אותנו. למזלנו זה לא קרה והצלחנו לעבור בשלום את הגבול.

נקודת הגבול בין איטליה לשוויץ עברה בהר המושלג. נשארנו על פסגת ההר ביחד עם משפחתי (אבי, אמי שהייתה בהריון אחותי, אחי הקטן אלברטו, סבתי ודודתי) ולא ידענו איך להתקדם מכאן. האוכל והשתייה היחידים שהיו לנו, היה השלג. מכיוון שמצבינו היה קשה, אחרי זמן מה, אבי הבין שאם נמות, זה בגלל שלא מצאנו עזרה, ולכן החליט להסתכן, ולנסות לרדת מההר ולהזעיק עזרה למשפחה.

כשאבי הגיע לתחתית ההר, הוא פגש בשני אנשים, שתמורת כסף הסכימו לעלות למעלה, בכדי להוריד אותנו. כשהגיעו למעלה הם לא היו מוכנים להוריד את אימי שהייתה כבדה ובהריון מתקדם, ולכן אבי נאלץ להסיר את שעון הזהב שהיה על ידו ולתת להם אותו בתמורה.

כשהגענו לתחתית ההר צצה בעיה חדשה, מה עושים איתנו? האנשים החליטו להביא אותנו לתחנת המשטרה המקומית, בה היו גם גרמנים. למזלנו, בגלל מצבנו, שלחו אותנו מייד לבית החולים, ושם הילדים נשארו במשך שישה חודשים בגלל שרגליהם קפאו.

הזווית האישית

ניר: אני נהנתי מאוד מההקשבה לסיפור של סבי. עניין אותי מאוד לשמוע את הסיפור על הבריחה שלו מאיטליה לשוויץ, וגם מהדיבור החופשי שלי איתו. סבי הוא אדם מדהים ויש לו ידע רב, והיה מדהים לקבל טעימה קטנה מהידע שלו. אני שמח שניתנה לי עוד הזדמנות לייצר אתו אינטראקציה נוספת. אני מאחל לסבי בריאות, אריכות ימים, עיסוק בתורה ובמצוות וכל הטוב שבעולם.

סבא:  נהניתי לבלות זמן איכות אתך לבד, רק שנינו. הופתעתי ממספר שאלות ופרטים עליהם לא ידעתי את התשובה. שמחתי על ההתעניינות שלך בסיפור של ובהיסטוריה המשפחתית. מאחל לך שתמשיך להיות סקרן וחברותי ושתצליח ותגשים את משאלותיך.