מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה בוקעי, אני משתתפת עם נכדתי בתכנית הקשר הרב דורי, זהו סיפורי:

החלום לעלות לישראל תמיד היה תמיד קיים בראש, ופעם באחד הביקורים של גיסי יאיר (סובחי) בישראל הציעו לו לבצע עלייה על ידי בריחה לטורקיה ושם יחכו לנו אנשי הסוכנות היהודית. כשחזר גיסי לסוריה התחיל לשנע את החלום למציאות ושכנע את אשתו, בעלי ואותי, ומשם החלום התחיל לרקום עור וגידים ולתכנן תוכנית לארבעה מבוגרים ועשרה ילדים חלקם קטנטנים וזה לא היה פשוט כלל…

כל התהליך תוכנן בחשאיות רבה, לא סיפרנו לאף אחד, אפילו לא לאימא, אבא ולאחים שלי, כדי שאם יחקרו לא יהיה להם מה לספר ולא יענו אותם. באותו בוקר הכל התנהל כרגיל: הלבשנו את הילדים בתלבושת גן ובית ספר ובעלי לקח אותם באוטו כמו בכל יום. אני הלכתי לעלייה לתורה של אחיין שלי והתפללתי שאף אחד ממכריי לא יראה אותי בדרך לנקודת המפגש כדי שלא יענו אותו בחקירות. בשעה עשר בבוקר נפגשנו כולנו בנקודת מפגש שהמבריח קבע לנו בצד השני של העיר וכמו שתוכנן, חצי מהסכום יקבל מאיתנו בתחילת המסע וחצי השני מהסוכנות היהודית בסוף המסע. הכל היה אז מסוכן והיו מבריחים שהסתפקו בחצי מהסכום והפקירו את היהודים בדרך או אפילו הסגירו אותם למשטרה.

את המסע התחלנו בנסיעה באוטו אל מחוץ לעיר לנקודה קרובה לגבול. במהלך היום המשטרה החשאית שהתמקמה מול ביתנו לא חשדה בכלום, עד שבערב יגלו שאף אחד לא חזר הביתה – ופה נדלקה להם כבר נורה אדומה. שבועיים לפני כן, משפחה אחרת ביצעה בריחה גם ונורא חששנו מזה אבל ההחלטה התקבלה ויצאנו לדרך.

בנקודה מסוימת המבריח הודיע כי נוטשים את הרכב וממשיכים ברגל. הלכנו ברגל מספר ימים ללא כמעט מנוחה עם מעט אוכל, בעיקר לחם יבש ומים שהיינו שותים מטיפות הגשם שירד בחוזקה כל הדרך והקשה מאוד על ההליכה והקצב. הילדה הקטנה שלי היתה בת שנתיים וחצי ואהבה לאכול. כשראתה שהמבריח אוכל (דאג לעצמו לצידה לדרך) ורצתה גם ולא קיבלה, התחילה לבכות ולצרוח. המבריח התחיל להתעצבן ופחד שלא ניתפס על ידי צבא סוריה בגלל הבכי ואמר שאם לא נשתיק אותה הוא יהרוג אותה. ככה המסע הרגלי נמשך כארבעה ימים, עד שהגענו ליישוב ליד גבול טורקיה ושם ישנו אצל משפחה שהמבריח אירגן. אמרנו שאנחנו בדרכנו לחתונה של משפחה לא רחוק משם, אכלנו אצלם וישנו ועוד לפני זריחת השמש יצאנו לדרך.

המעבר בגבול טורקיה היה מורט עצבים כי היינו צריכים להיות בשקט ולא לדבר אף מילה שלא ניתפס, המבריח הוא היחידי שמדבר בטורקית וגם שיחד את השומר בגבול, היינו צריכים להתפלל שהשומר לא ייקח את הכסף ויפקיר אותנו לצבא. למזלנו הוא נתן לנו לעבור ואז נסענו במונית אל המלון שהסוכנות היהודית אמרה לנו להגיע אליו באופן עצמאי, אבל אז המונית היתה מעורבת בתאונה והנהג היה צריך להמתין למשטרה על מנת לתת עדות, ופה פחדנו שלא יבקשו מאיתנו תעודת זהות ואנחנו בכלל מסוריה ולא אזרחי טורקיה, מצב בו יתפסו אותנו ויסגירו אותנו חזרה לסוריה. המבריח אסר עלינו להוציא אף מילה ואמר לכל הילדים לעצום עיניים ולהעמיד פנים כאילו הם ישנים ואולי יחוס עלינו, אך לצערי השוטר שאל אותנו האם ראינו מה קרה. כמו שאמרו לנו, אף אחד מאיתנו לא ענה, רק גיסי היחידי שידע לדבר קצת טורקית, אמר שלא ראה כלום וכשהשוטר שאל אותי גם, גיסי מיד ענה שאני אילמת ולא יכולה לדבר… אלו היו דקות מורטות עצבים עד שהשוטר החזיר לנהג המונית את הרישיון ונתן לנו להמשיך בדרכנו.

כשהגענו למלון הבנו אז שבעל המלון משתף פעולה עם הסוכנות היהודית ושיכן אותנו בשני חדרים במלון, נתן הנחייה שלא נסתובב במלון ולא נדבר בערבית סורית על מנת שלא ניתפס. שהינו במלון כארבעה חודשים של חורף קשה עם שלג קור אימים, כאשר היו לנו רק הבגדים שהיו עלינו. ייאמר לזכותם של אנשי הסכנות היהודית שבאו לבקר מדי פעם ושאלו לשלומנו ואם אנחנו צריכים משהו שיספקו לנו כגון: בגדים, נעליים…

לאחר ארבעה חודשים קיבלנו אישור ודרכון מהסוכנות היהודית ועלינו על מטוס לארץ ישראל. ברגע שנחתנו על אדמת ארץ הקודש הבנו כי המסע המפרך הגיע לסיומו והחלום שלנו התגשם סוף סוף!

אני יכולה להגיד שהמסע הזה היה שווה כל סיכון.

סבתא מספרת על אלי כהן המרגל

הזוית האישית

נועה: אני חושבת שזו חוויה של פעם בחיים להשתתף בתכנית.

סבתא: אני חושבת שזו דרך מצוינת להיות עם נכדתי ולספר על ילדותי, לחזק את הקשר ואת ידיעותיה על השורשים.