מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

אבא עליו השלום, ניסים אזולאי, נולד בשנת 1920בעיר מרקש, במרוקו, לאביו חנניה ואמו פריחה אזולאי. משפחת אזולאי היו תלמידי חכמים, ומיוחסים לרבי אברהם אזולאי המקובל האלוקי זצ"ל וגם לחיד"א הקדוש (ר' חיים יוסף דוד אזולאי ). סבא של אבי, מצד אימו, אחיו, ר' מרדכי אזולאי, היה מעשירי מרקש. אכן סבא של אבי היה גם דודו מכיוון שסבתי – פריחה, התייתמה בגיל צעיר, אימא שלה, חנינה, נפטרה בהיותה בגיל שבע, אביה ר' מרדכי אזולאי, התחתן בשנית עם חביבה, והעדיף לחתן את ביתו פריחה, עם אחיו הצעיר, חנניה, כך דאג שלא תרגיש בחסרונה של אמה. אביו-חנניה, היה צורף. בני המשפחה עסקו בצורפות וסחרו בכסף וזהב. לפי סיפורי המשפחה היו מכינים תכשיטים למלכי מרוקו.

סבא של אבי (אבא של חנינה אשתו הראשונה של ר' מרדכי) משפחת ר' יקותיאל אלקיים, עסקו בנגרות עדינה ובייצור של כלי הנגינה כגון: כינור, עוד, נבל ועוד… בעיקר בעבודות עץ אומנותיות ועדינות, לרוב זה היה עבור מלכי מרוקו, במיוחד עבדו אצל המלך, מולאי אל חסאן הראשון, שהיה בקשר טוב עם היהודים. אבי הרבה לספר על בני משפחתו מצד אמו ואביו, שהיו רבנים גדולים מאד ותורתם הייתה אומנותם – עסקו בתורה כל היום. בני המשפחה שעבדו עזרו וכלכלו בפרנסת לומדי התורה ועשו זאת באהבה.

הילדים באותה תקופה למדו תורה בחדר וגם בבתי הכנסת שהיו בשכונת המלאח, בכל עיר במרוקו הוקם מלאח שבו גרו רק יהודים. המאלח היה מוקף חומות כדי להפריד את היהודים מהמוסלמים ולצורך הגנה מפני פרעות אנטישמיות. יהודי מרוקו היו מתכנסים בבתי הכנסת בלילות שבת החורפיים והארוכים, להביע את רגשי ליבם והגעגוע לארץ הקודש באמצעות שירה ופיוטים. הפייטנים היו מלמדים את כל הקהל לשיר מתחילת הלילה עד הנץ החמה. לאחר מכן התפללו תפילת שחרית. השירים והפיוטים היו מסודרים לפי פרשיות השבוע. השירים לקוחים מקובץ "שיר ידידות" – קובץ שירים ופיוטים ובקשות שהנושא שלהם הוא פרשת השבוע. לילות אלו עשו רושם חזק על אבי.

כשאבי ניסים ז"ל היה בחור צעיר במרוקו, גמלה בליבו החלטה לעלות לארץ לבד, ללא ידיעת הוריו ואחיו. הוא יצר קשר עם שליחים שהגיעו מארץ ישראל, והביע בפניהם את רצונו לעלות לארץ. הם העלו אותו עם עוד בחור יהודי על משאית שהובילה אבטיחים. כיסו אותם באבטיחים וכך הבריחו אותם משלטונות מרוקו למרסיי שבצרפת.

משם הם הפליגו באונייה "נגבה" שהביאה אותם לארץ. הם הגיעו לארץ מספר חודשים לפני קום המדינה. הוא התגייס לשורות הפלמ"ח. יותר מאוחר הפלמ"ח התאחד לצה"ל עם אצ"ל וההגנה. אבי היה מאלה שקיבלו הזמנה לטקס הכרזת המדינה. הוא סיפר לי ולאחיי על הגיוס לצה"ל ועל האימונים בצבא. אז לא הייתה תחמושת מספיקה ולא היו נשקים לכולם, הם היו צריכים למלא חביות באבנים ולגלגל אותם מראש ההר לעבר האוייב. גם מדים ונעליים לא תמיד סופקו לחיילים לפי מידתם. אבי קיבל נעלי צבא קטנות ממידותיו, הוא לקח סכין וחתך את קידמת הנעל, ונתן לאצבעותיו לצאת החוצה. בשנותיו הראשונות בארץ ישראל הרגיש בודד ונתקל בקשיי שפה ומציאת מקום מגורים. יותר מאוחר הצטרף אליו אחיו הקטן, יצחק אזולאי, שגם עלה בגפו לארץ.

בהיותו בארץ ללא משפחה וללא חברים, הבדידות גברה מאד והעיקה עד כדי כך שבשבת אחת, (כך סיפר לאחר שנים לאחותו הצעירה – אליס) הוא ישב לבדו בסעודה שלישית מתוך מועקה לא יכל להתאפק והחל לבכות כשראשו נשען על השולחן. מרוב בכי נרדם והוא חולם שמישהו בא אליו ואומר לו אל תדאג, לא לשווא עשית את כברת הדרך ממרוקו לישראל  ונלחמת על המדינה. בעזרת ה', אתה תמצא אישה תתחתן ותהיה לך משפחה גדולה ולא תהיה בודד. בחלום שאל אותו מי אתה? והוא ענה לו "אני דוד המלך" – הוא הקיץ משנתו והחלום נשאר חקוק בתוכו.

אכן בבוא הימים, פגש את אמי – מסודי לבית אלפסי, ונישא לה בהרצליה, הם עברו זמן קצר אחרי הנישואין לירושלים, לשכונת "בית מזמיל" (שלאחר זמן נקראה קריית יובל). הם גרו בדירת חדר וחצי ושם גידלו את ארבעת הילדים הראשונים. זו הייתה תקופת הצנע בה חילקו לכל משפחה, תלושים לקניית אוכל בהקצבה, בהתאם למספר הנפשות במשפחה. אחותי הגדולה, דינה מספרת שקיבלו אבקת ביצים. לא היו ביצים. חלוקת החלב הייתה מתבצעת ע"י החלבן. שהיה משאיר בקבוקי חלב  ליד הדלת. כך היה עובר מדלת לדלת. האוכל לא היה משביע אמי ידעה להכין דברים שישביעו אותנו. עוד, מספרת אחותי, על טקסי ברית מילה של אחיי. ברית המילה התקיימה בתוך הבית של אבי ואמי, ההתרגשות בבית ובשכונה הייתה בעיצומה.

לכבוד טקס הברית מילה הביאו הביתה את כיסא הגדול, המפואר והמהודר של אליהו הנביא. סבתי הייתה מכינה עוגיות מרוקאיות וחילקו לכל הילדים סוכריות וביסקוויטים בשפע. דינה אחותי, עוד זוכרת את הולדתו של אחי שמעון. זה היה ביום של שלג כבד מאד, גובה השלג היה כמטר והפינוי של אמי לבית החולים היה קשה מאד, כמעט ויילדו אותה בתוך האמבולנס. בהיותנו  ילדים, הרבינו לשחק בחוץ בחבל, תופסת וגולות. אחיותיי ואחיי הגדולים ממני סיפרו שהיו נהנים בעיקר מאד מטיולים במרחבים, בשדות הפתוחים ובמטעים והרגישו בטוחים ומוגנים. יותר מאוחר עברו הורי לבניין מגורים מרווח יותר, בשכונת קריית מנחם.

אחד האירועים המכוננים והמשמחים ביותר בתולדות מדינת ישראל ואצל אבי, היה שחרור ירושלים מהירדנים. עם פרוץ מלחמת ששת הימים, נשמעו אזעקות עולות ויורדות, כשבניין בן עשר קומות, היה צריך להיכנס ולהסתופף במקלט אחד. הפגזים שרקו ברחובות מעל ראשיהם של העוברים והשבים. אנשי הג"א – חיילי מילואים שתפקידם לשמור ולהגן על האזרחים, שמרו שאף אחד לא יצא מהמקלטים. כל התושבים היו מרותקים לרדיו.

לאחר כמה ימים הודיעו בהתרגשות גדולה שהכותל המערבי בידינו, שחיילי צה"ל שחררו את קבר רחל, חברון-מערת המכפלה, ואת ירושלים המזרחית שהייתה בשליטת הירדנים. אין לתאר את השמחה והאהבה של אבי לחיילי צה"ל , והאמונה בה' שהנה מתגשמת הבטחתו של הקב"ה לעם ישראל. ההתרגשות הייתה אצל כולם, אבי הזמין את אחיו ואחיותיו שגרו ברחבי הארץ לבוא ולבקר בירושלים בכותל המערבי. הבית שלנו הפך למרכז מבקרים כולם עלו לכותל והתפללו בהתרגשות על הנס הגדול שנעשה במלחמה זו, משם באו לבקר אותנו.

הציונות ואהבה לארץ הייתה חלק גדול בלתי נפרד מאבי. העלייה לבד ותלאות הדרך השאירו רושם חזק מאד. בשבתות בהם ישבנו לארוחה עם כל המשפחה, הוא היה מספר לנו חוויות ורשמים מכל אשר עבר. בנוסף לימד אותנו את שירי הפלמ"ח ושרנו אותם בנוסף לשירי השבת. אבי עבד לפרנסת המשפחה, כאיש אחזקה באוניברסיטה העברית בירושלים. אבי קיבל השראה גדולה מאד מהסטודנטים, אעפ"י שהוא לא זכה ללמוד מפאת קשיי הקליטה, ראה בסטודנטים, מודל לחיקוי, והעביר לילדיו את החשיבות של לימודי השכלה גבוהה בשילוב של ערכי היהדות.  אימי ואבי יחד גידלו משפחה לתפארת. היינו עטופים באהבה, בביטחון ואמונה חזקה שכל מה שה' עושה , זה לטובה. כל הזמן אבי, היה חרד מאד לנושא חינוך הילדים ודאג שנלך למוסדות לימודים טובים ונבחרים. עד יומו האחרון דאג וטיפח אותנו. מעולם אבי לא קיטר והתלונן על המחסור והמצב שהיה בארץ, ונתן לנו להרגיש שהארץ טובה ואין חסרון בה.

מצרפת את דברים שאמר אחי – חנן  לזכר הורי.

בית הורי / חנן אזולאי

"אבי הרבה לספר אודות עלייתו ארצה, ממרוקו באונייה נגבה. הוא סיפר שתמיד נשא עיניו ציון עד שגעגועיו גברו עליו ויום אחד גמר בליבו, וברח בגפו. הוא נעזר בעזרתם של סוכנים חשאיים שהבריחו אותו מבלי להודיע להוריו ואחיו.

ברצוני לחשוף טפח מחיי הורי שגידלו תשעה ילדים בתנאים לא קלים. אימא עליה השלום, הקדישה את כל כוחה ומרצה למעננו, בהרבה חום ואהבה. אישה צנועה וחרוצה, מבלי להתעצל "ותקום בעוד לילה ותיתן טרף לביתה"

מעולם לא יצאה מחוץ לביתה, שכל כבודה פנימה הייתה. בחפץ כפיה, סרגה בצמר פשתים. סידרה וניקתה התכוננה ליום הבא. אבי השכים בנץ החמה לתפילה, לא תמיד עלה בידו להתפלל במניין מפאת המרחק של מקום עבודתו והיה מיצר על כך, אבל ניחם עצמו באומרו "רחמנא ליבא בעי" יצא לפועלו וחזר לפני יעריב היום. האמין בכל מאודו במשנתו של רבן גמליאל, באבות "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון".

מידי יום נשא בידו סל מצרכים שתפר במו ידו, קנה בשוק מחנה יהודה לפי הוראות  מדויקות מאמי, מצרכים עבור שבת קודש. קניה המתפרשת על כל ימות החול, לכבוד שבת. מזרז היה אותנו לתפילת מנחה וערבית, כשבניהם שמע דברי תורה ואגדה. כששב הביתה היה שואל לשלומם של כל ביני ביתו. היה חרד מאד לנושא חינוך הילדים. את כל ילדיו שלח לחינוך במוסדות דתיים: ישיבות ואולפנות. כך נחה דעתו שלא יסטו חלילה מדרך הישר. עמד בכל רמח איבריו כחומה בצורה לסור מרע, ששרץ במחוזות מגורינו.

אין דומה אבי – מורי בששת ימי המעשה, לאבי מורי לפני שבת וחג. שבששת ימי המעשה היה לבוש בגדי בעלי מלאכת כפיים, דבק באמונתו ללא עוררין של יגיע כפייך כי תאכל אשרייך וטוב לך. לכבוד שבת היה לובש מיטב חליפותיו, חולצה לבנה מעונבת וכובע קסקט שיוחד לשבת מוטה לראשו. בהליכתו עם ילדיו לבית הכנסת, נראה חוט של חסד משוך על פניו. ראוי היה שמלאכי השרת ילווהו לביתו. נכנס לביתו, כשחיוך רחב על פניו ופוצח בקול שבת-שלום. ילדיו כשתילי זיתים סביב שולחנו – מנשקים את ידי הוריהם לשבת שלום. מעדני השבת של אמי פורשים על השולחן בכבוד הראוי לבעליהם. כשהשירה עולה לפני הקידוש, בשלום עליכם, ובר-יוחאי. נראה שקרן עור פניהם ונמצאים הם בעולם שכולו טוב. הגיעו לשבת ויינפש.

אנו הילדים זוכרים היטב את נועם קולו של אבינו בקוראו את מזמורי התהילים בכל שבת. ניגוני התפילה שיצאו מן הלב חדרו אל ליבותינו ולא הפסיקו לפעום בתוכנו עד היום. כפי שנאמר בשיר:

"שתלתם ניגונים בי אמי ואבי

ניגונים מזמורים שכוחים

גרעינים גרעינים נשאם לבבי

עתה הם עולים וצומחים

עתה הם שולחים פארות בדמי

שורשיהם בעורקי שלובים

ניגוניך אבי ושירייך אימי

בדופקי נעורים שבים…" (פנייה ברגשטיין)

כך היו הורי, פשוטי-עם, צנועים, נהנים מאד מכל מעמדי ההקהל של משפחתם. נמשיך אנו בדרכם ובצניעותם וננחיל לבנינו את התורה הזו. "ברצוני לחזק במשפחתי את ששתל אבי בנו". את מזמורי השבת ניגוניו ושיריו. אהבתו הגדולה למשפחה ובעיקר את אהבתו לארץ ישראל. הפלגתי לי למחוזות ילדותי הנעימה והמגוננת של אבי. ושבע"ה נזכה אנחנו לשתול ולראות כל הזמן בצאצאינו אותם ניגונים ומזמורים.

הזוית האישית

סימה: נהנתי לספר לאליה על אבי וכל עת כתיבת הסיפור, הרגשתי בכל ליבי את ניגוניו מזמוריו של אבי, בהתרגשות גדולה.