מאגר סיפורי מורשת

סבא רבא שלי, שמו אלי יוסף חיים אוזן (בכינויו ג'ו או גו'זף), נולד ב-7.4.1921, כ"ט באדר (ראש חודש ניסן), בתוניסיה בעיר נאבל באזור כף בון, להוריו מרדכי וגמרה (4 אחים ו-3 אחיות).

בשנת 1942 בחודש דצמבר הגרמנים הגיעו לטוניסיה לעיר נאבל. הם ערכו סריקה בעיר ואספו את כל היהודים מגיל 18 עד 40.

כל היהודים התאספו במרכז העיר והגרמנים העלו אותם ואת סבא רבא שלי על משאיות והובילו אותם למחנה עבודה, מחנה כפייה, באזור "כף בון", במקום שנקרא "מנזל תמים", כ-87 ק"מ מהעיר "נאבל". כיום המקום נקרא: "מנזל בורגיבה"

לדברי סבתי, אבא שלה הגיע למקום שכוח-אל, היה שם מבנה מגורים נטוש ועזוב. הורידו אותם מהמשאיות והורו להם להיכנס למבנה. שם הצטופפו כולם מסביב לחדר בעמידה. זה היה בחודשי החורף ולכן הם סבלו מקור. במחנה היו כ-150 יהודים. במקום שררו תנאי רעב ועבדות. העבודות נעשו בכפייה תוך איום שמי שיתנגד או יחבל בעבודה יהרגו אותו. העבודה הייתה קשה ומפרכת. הם עבדו במחנה מ-6 בבוקר עד 7 בערב.

לעיתים המפקדים הגרמניים ביקשו שישרתו אותם בשרותי משרד, שירותים אישיים כגון: לגהץ מדים, לצחצח נעליים וכדומה. הם התבקשו להקים "שדה תעופה"- לחפור שוחות ולכסות אותם בענפים עליהם היה לערום תילי חול משני צדדים ולכסות אותם בהסוואה של ענפי עץ, כל זה על-מנת ל"הסתיר" את המטוסים שנחתו שם. מחנה העבודה היה בתנאיי הסגר עם שמירה קפדנית של חיילים גרמניים עם כלבים אימתניים.

סבתי ממשיכה לספר, שבמשך כמה שבועות סבתא רבתא גמרה לבית אוזן כל הזמן "נדנדה " וביקשה ללא הרף מסבא רבא מרדכי שיפעל להחזרת בנה ג'ו (יוסף) הביתה ללא תנאי כי הוא היה בנה היקר, מחמד ליבה.

אבא של סבא ג'ו, סבא מרדכי

ולכן הודות לשני ערבים, חברים של סבא מרדכי (סבא רבא שלי), הוא ניצל לאחר שהם דאגו להבריח אותו.

הסיפור היה כך, יום אחד סבא רבא שלי, סבא ג'ו,  מקבל פתק בו וכתוב: ביום שני בשעה 17:00 בין הערביים תחכה לי ליד הגדר ונבוא לשחרר אותך-אבא.

ביום הנקוב לבריחה, סבא ג'ו התכונן והגיע לגדר בשעות בין הערביים. מחכה…..לפתע מגיחה מונית ומאטה את קצב נסיעתה…סבא ג'ו מבין שבאו להציל אותו … הסתכל ימינה ושמאלה וראה שהחייל הגרמני עם הכלב בצד השני. סבא ג'ו פתח בריצה דרך הגדר שהייתה רפויה והשתחל דרך פתח בגדר ורץ לעבר המונית …פותחים לו את הדלת והוא משתחל לתוכה.

במונית ישבו הנהג הערבי וחברו הערבי שישב לצידו ובתוך המונית במושב האחורי ישב אביו מרדכי. מהר דאגו להלביש את סבא ג'ו בתחפושת של אישה: שמלת חיג'אב של ערבייה ולראשו רעלה שהסתירה את הפנים (בדת האיסלם אישה מוסלמית אדוקה לובשת רעלה כסימן של צניעות).

ההתרגשות הייתה מרובה והנסיעה הייתה מאוד מתוחה. לאחר נסיעה של כרבע שעה הנהג הבחין בשני חיילים גרמניים עם אופנוע שאותתו להם לעצור. הלב פסק מלכת וההתרגשות הייתה רבה. הנהג עצר ופתח את החלון ובירך את החיילים הגרמניים בשלום. הם השיבו לו שלום והכניסו את ראשם לתוך המונית ובדקו מי יושב במונית. ראו במושב אישה ערבייה עם בעלה. לשאלת הנהג אם הם צריכים משהו נאמר לו שיש להם פנצ'ר בגלגל והם זקוקים לכלי עבודה. לאחר שנענו בתשובה שלילית אפשרו להם להמשיך בדרכם.

סבא ג'ו לא הגיע לביתו שמא יערכו חיפושים אחריו לכן הוא הוסתר במרתף בביתם של משפחה יהודית שגרה בקצה העיר במשך תקופה של כארבעה חודשים עד להגעת האנגלים לעיר נאבל. בזמן זה אימו דאגה לבשל יום יום ולשלוח לו תבשילים שהוא אהב.

הזוית האישית

עידו הנכד: נהניתי מאוד מהתוכנית שחיברה אותי לסבתא אסתי למרות שאני מחובר מאוד לסבתא. סבתא סיפרה לי על הבריחה הנועזת ממחנה הכפייה בתוניסיה של אבא שלה ושמעתי חוויות שלה בתור ילדה. למדתי הרבה על סבא רבא שלי, היה לי כייף עם סבתא. אני מאחל לסבתא אסתי בריאות ושמחה.

סבתא אסתי: לנכדי עידו ולי יש קשר מאוד חזק ומעניין עוד מהיותו תינוק. המפגש השבועי בינינו התחזק. היה מעניין מאוד ומסקרן כיוון שעידו שאל שאלות והתעניין בהרחבה בסיפור על הבריחה הנועזת של אבי מהמחנה בכפייה בתקופת השואה, וזה מאוד ריגש אותו. בעקבות זאת הוא המשיך להתעניין ושאל שאלות על הסיפור המשפחתי. לסיכום, החוויה שלי עם עידו הייתה מרתקת מעניינת ונעימה. אני מאחלת לעידו הצלחה בלימודים ובכלל בחיים ושימשיך להתעניין במשפחה הגרעינית המורחבת ושורשיה, שידע תמיד שאני לצידו ובשבילו ותמיד ישאף למצויינות כי השמיים הם הגבול.