מאגר סיפורי מורשת

שמי יפה והשנה אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי טוהר מבית הספר הדרור תל"י במבשרת ציון.

הבריחה מסוריה לארץ

אני זוכרת את היום שבו החלטנו לברוח מסוריה. לקחנו מעט בגדים, קצת אוכל ולא סיפרנו לאף אחד על הבריחה כדי לא לסכן איש מבני המשפחה. קבענו עם המבריח הסורי ונתנו לו הרבה זהב וכסף כדי שיבריח אותנו בצורה בטוחה. פחדנו מאוד, אבל בכל זאת לקחנו את הסיכון הגדול, הייתי אז אימא עם חמישה ילדים כשהצעיר מביניהם היה תינוק.

התחלנו לנסוע ברכב עד לנקודה מסוימת ומשם לא יכולנו להתקדם עוד. את ההמשך היינו חייבים ללכת ברגל ללא הפסקה. המבריח הסורי פחד שהתינוק יבכה ובכך יסגיר אותנו, הוא אמר שאשאיר את התינוק שלי לבד בדרך למות… אני כמובן לא הסכמתי בשום פנים ואופן! בכל פעם כשהשוטרים הערבים היו בסביבה והיו עושים סיור, היינו צריכים להשתטח על האדמה בשקט ודממה עד שהיו מסיימים ונעלמים משם, עד שלא נשקפה עוד סכנה.

ברגעים המפחידים הללו, הייתי נזכרת כיצד בת דודתי שניסתה לברוח, נתפסה עם ילדיה והרגו את ילדיה ואותה שלחו לכמה שנים לכלא. באותם רגעים מלחיצים, הייתי עם תינוק קטן שעלול לבכות ובגלל בכיו עלולים לתפוס גם אותנו, הייתי מחזיקה אותו צמוד אליי ומתפללת כל הדרך שלא יבכה ושלא יתפסו אותנו. באמצע הדרך המטלטלת שילמנו עוד כסף וזהב למבריח כדי שלא יסגיר אותנו בעצמו, והמשכנו בדרכנו עד גבול טורקיה.

המשך המסע

בטורקיה, השגריר הישראלי שיחד את השוטרים כדי שייקחו אותנו לעיר איסטנבול מבלי שהערבים יגלו שברחנו. כשהגענו למקום, הוצאנו דרכונים ועוד כמה מסמכים שהעידו על זהותנו, ורק לאחר תקופה מסוימת באיסטנבול, יכולנו לטוס אל ישראל למקום מבטחים, ללא סכנה ותחושת חופש. כשהגענו לארץ, נקלטנו במרכז קליטה, שם הביאו לנו אוכל, בגדים ועוד מוצרים בסיסיים למחייה.

הדרך לא הייתה פשוטה, אך זכינו להגיע למדינת ישראל וכאן לגדל את משפחתי היקרה וליהנות מנכדיי ונכדותיי.

הזוית האישית

טוהר הנכדה המתעדת: כאשר אני שומעת את סיפור עלייתם של משפחתי, לא הייתי מאמינה שעברו דרך כזו קשה ומייגעת בחייהם, ואף אחד לא צריך לעבור דברים קשים כאלו בחיים. שמעתי הרבה פעמים את הסיפור, אבל הפעם גיליתי עוד הרבה פרטים שלא היו ידועים לי והיה לי מאוד חשוב לשמוע ולהכיר את הסיפור.