מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסף תייר, נולדתי בתאריך 24.6.1946 בעיר טריפולי שבלוב. קראו לי בשם זה כי היה מקובל ידוע בעיר טריפולי בשם יוסף, הוריי היו אצלו והוא אמר להם שתוך שנה "תלדי בן ותקראי לו על שמי יוסף", וכך היה.

אני בן יחיד. אין לי אחים ואחיות. בעיר הבירה בה חיו שתי המשפחות של הוריי, היהודים חיו בשכונה שבה היו רק יהודים. השכונה היתה מרוחקת מרחק הליכה קצר מהשוק ,שגם הוא נוהל ופעל ברובו על ידי יהודים, למעט מעט פועלים ערבים. בשכונה ובשוק ליהודים היו חנויות: לאבי יעקב הייתה חנות נעליים ולאביו, מני, הייתה קונדטוריה. הנשים היהודיות היו עקרות בית ברובן או תופרות. אמי, וסינה, הייתה תופרת. היא תפרה בביתה, אבל היו גם הזמנות לכלות נוצריות, אז היא היתה יוצאת מהשכונה והולכת לבית הכלה.

אני והוריי גרנו בבניין בן שלוש קומות בקומה הראשונה, שהיה מאוכלס רק ביהודים. היהודים הקפידו להינשא רק ליהודים כדי למנוע התבוללות ולכן הצביון וניהול השכונה היה רק על ידי היהודים. בית הספר/גן היה מעורב איטלקי ונוצרי ולמדנו בו שפות. היו לנו תנאים טובים – מים, חשמל, גז.

המשפחה היתה משפחה מאמינה כמו כלל השכנים. בשישי שבת היה "גוי שבת" (ערבי) שהיה לוקח מכולם את הסירים לטאבון חימום. לכל משפחה היה סימון שלה על הסיר וכך חימם את האוכל והביא למשפחה. בכל רחוב היה בית כנסת שביום שישי הייתי הולך אליו עם אבי.

אנחנו הילדים שיחקנו רב היום בגן ואחר כך כשחזרנו הביתה אחר הצהריים שיחקנו במתחם של הבנין. בימים חופשיים שיחקנו הרבה בפסי הרכבת – היינו הולכים לשם ומתגלשים על הברזלים. כמו כן, היינו משחקים גולות, פורפרה  (כמו סביבון) ומשחק עם חרצני אפרסק. הים מאוד קרוב וגם שם היינו מבלים הרבה ובחופש הגדול היו לוקחים אותנו לקיטנה בים, קראו לזה "לידו".

בשנת 1950 המצב בטריפולי השתנה. ערבים החלו להשתלט על העיר, רוב היהודים יצאו מהעיר או עזבו את לוב. הערבים החלו להחרים נכסים וחנויות מהיהודים, אז החליטה משפחתי לעזוב את לוב לפני ששערי היציאה מהארץ ייסגרו בפני יהודים. משפחתי לקחה איתה רק מזוודה ובאמצעות אנשי סוכנות עלינו בשנת 1952 לאונייה יחד עם עוד 170 יהודים נוספים והפלגנו לאיטליה. המשפחה שהתה באיטליה כמעט כשנה. גרנו במלון בנפולי שמימנה הסוכנות היהודית. כשהויזות לעלייה לארץ ישראל סודרו בשנת 1953, כל יושבי המלון עלו לאונייה בשם "ארצה" והפלגנו כעשרה ימים עד שעגנו בנמל חיפה בתאריך 10.10.1953. בשרשרת העלייה הינו במחנה קליטה "שער העלייה" כיומיים, שם ניתנה לנו תעודת עולה. עם 229 לירות שניתנו לנו כעולים, בתאריך 12.10.1953 הועברנו למעברת רמלה, שם שוכנו כל העולים מצפון אפריקה ובעיקר מאלג'יריה ותוניסיה. החיים במעברה היו קשים מנשוא: כל המשפחה חיה בצריפון קטנטן של חדר אחד, שירותים חלקו עם כל יושבי המעברה כשירותים ציבוריים. בעזרת הזהב שהצליחו הוריי להוציא מלוב ומכירתו הצלחנו להשיג פת לחם. במשך שלוש שנים חיינו במעברה עד 1956. אז שלחו אותנו לשיכון קליטה שהחל להתהוות בין החולות של הים: "שיכון עין התכלת" .

המשפחה עברה לשם ופגשה משפחות עולים ממדינות שונות והרבה חול….. המשפחה החלה בבניית בית קטן בן חדר אחד והתגוררנו שם. בעין התכלת אבי עבד כדייג לפרנסת המשפחה ואמי הייתה עקרת בית. למדתי בבית-הספר "מוריה" מכיתה ג', בית ספר דתי שם הייתה משמעת חזקה – מי שאיחר בבוקר לבית הספר בחמש דקות לתפילת בוקר, קיבל עונש להתפלל לבד. התייחסו אלי שונה, ראו אותי ועוד כמה שהגיעו איתי כרמה יותר פחותה, כ"עולים מהמעברה". עונשים – מי שלא התנהג יפה – היה למורה ענף עץ דק דק שאיתו היה נותן מכה על הידיים או עונש לרשום 100 פעם משהו. הכי אהבתי את לימודי החקלאות והתעמלות, כי בשיעורים אלו הינו בחוץ והייתי מרגיש שמח. אני זוכר שבשיעורי חקלאות היינו זורקים אחד על השני תפוחי אדמה.

את אשתי טובה הכרתי כאשר עבדתי בשיפוצים בבית של אחותה, חבר התערב איתי שאם אתחיל איתה, היא לא תתייחס אלי כי אני "מזרחי"… אבל כפי שאת מבינה סבתא טובה נפלה לקסמי.. התחתנו בשנת 1967 ונולדו לנו שלושה ילדים מקסימים: סיגל, לימור ומעוז. יש לי שבעה נכדים ובעזרת השם יהיו גם נינים.

הזוית האישית

סבא יוסי: אני שמח שניתנה לי ההזדמנות לשבת עם נכדתי ולספר לה על ילדותי ועל הוריי שלא הכירה.

שירה: בתכנית זו גיליתי דברים רבים על סבא שלי שלא ידעתי, זה היה מאוד מעניין ושאלתי אותו הרבה שאלות. הרגשתי שטוב לו שהוא משתף אותי.