מאגר סיפורי מורשת

שמי סוזן לוי, במקור הגעתי ממרוקו, מן העיר מרקש. משם נסענו לספרד, בגיברלטר היינו כחודש וחצי ומשם הגענו לעיר מרסיי שבצרפת ונכנסנו למחנה העולים "קונדירנס", שם שהינו כחודש ימים. שלב היציאה ממרוקו נעשה בסתר גמור. עברנו תלאות כאשר הועברנו בסירה לספינה הגדולה ובדרך אחת הבנות של מונק נפלה מהיד למים שבים, הערבי שהשיט את הסירה קפץ למים והציל אותה.

הגענו לארץ באונייה בשם "תיאודור הרצל", הגעתי לארץ עם בעלי יצחק ז"ל ושלושה ילדים קטנים עם ההורים שלי. העמיסו אותנו במשאית ולקחו אותנו בחושך. שאלו -'לאן הולכים', אמרו לנו שעוד מעט מגיעים והמקום שצריכים להגיע אליו הוא ליד נהריה. הגענו למעלות, במקום לא היה חשמל והכניסו אותנו למבני רכבות ברחוב משאש. היה מדריך בשם משה בנסטי עם עששית נפט, לא היה לנו כלום. הביאו מיטות הסוכנות ושמיכות שחורות.

בעלי יצחק עבר בקרן קיימת בהכשרת קרקע. הוא נפצע בעבודה בקרן קיימת כבר בהתחלה מפצע מאוד קשה מקלשון, ואני יצאתי לעבוד במקומו בקרן קיימת והוא שמר על הילדים. לאחר העבודה בקרן קיימת התחיל בעלי לעבוד בתע"ש ויצא משם לפנסיה מוקדמת. בעלי נפטר לפני 23 שנה. במשך השנים במעלות נולדו לי עוד חמישה ילדים.

בהתחלה עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות על מנת לעזור בבית ובשלב מאוחר יותר התחלתי לעבוד כסייעת גננת באמונה כ-17 שנה ולאחר מכן עבדתי בעירייה כאם בית במשכן המטפל בילדים חריגים. אני מתנדבת במועדון הקשיש, מבקרת אנשים מבוגרים בביתם, ודואגת להם גם דרך הטלפון וגם אישית.

הפיגוע במעלות 

בשנת 1974 בזמן שהמחבלים נכנסו למעלות והגיעו לבית הספר נתיב מאיר ליד הבית שלי, המחבלים פגעו בעובד האשפה קדוש יעקב ואז השכנה שלי סימי מואיל צעקה וקראה לי שיש מחבלים, אני יצאתי וראיתי את קדוש פצוע. המחבלים התקדמו לכיוון של בית הספר וירו. אני זוכרת שאחד התלמידים הגיע אלי הביתה לאחר שברח מהמחבלים בבית הספר, הבית שלי בהמשך שימש כחמ"ל לקצינים הבכירים של הצבא: היו בבית משה דיין, מוטה גור ואחרים. הגענו אחרי זה לבית הספר אחרי האירוע והמחזה היה קשה מאוד לצפייה. עזרנו לנקות את הקירות והכיתות ממה שהיה במקום.

הזוית האישית

מוריה: סוזן אישה אמיצה וחביבה שמברכת כל אחד באהבה גדולה. היה מעצים מאוד לשמוע ממנה את סיפור חייה.