מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא עליזה אשכנזי (במקור ששו). נולדתי בתל אביב בתאריך 2 בינואר 1943 ונקראתי על שמה של סבתי מצד אבי.

אבי, גבריאל ששו, נולד בעיר חלב שבסוריה בשנת 1914 ועלה לישראל בשנת 1928. מאחר והיה אסור ליהודים לעלות לארץ ישראל, אבא שלי עלה לישראל בלי אישורים, הוא התחבא בימים והלך בלילות כדי שלא יתפסו אותו. בסוף הצליח להגיע לארץ ישראל והתמקם בתל אביב.

אמי שמחה ששו נולדה בישראל בשנת 1912 והתגוררה בירושלים. במקור, משפחתה היתה מהעיר חלב שבסוריה. כשהייתה בת 4, אבא שלה נפטר ולכן אימא שלה וארבעת אחיה הוברחו חזרה לסוריה על ידי דוד שלה העשיר, שדאג ופרנס את משפחתה. כשהייתה בת 14 הגיעה לבדה לישראל והתחילה לעבוד כתופרת בחנות ליד שוק הכרמל. אחרי כמה זמן אחיה ושאר בני משפחתה עלו לארץ ישראל וכולם התגוררו בתל אביב.

הוריי

אבי נולד בתאריך י' בטבת אולם התאריך של יום ההולדת של אמי לא היה ידוע, אך ידעו שהיא נולדה בשמחת תורה ולכן תמיד חגגנו לה יום הולדת ביום זה. שני ההורים שלי היו הורים מאוד חמים ואוהבים, הם סיפרו לנו כיצד הם נפגשו והתאהבו. בהתחלה לא הסכימו שהם יתחתנו כי אימא שלי הייתה מבוגרת מאבי וזה היה מאוד חריג באותה תקופה. למרות זאת הם נאבקו והחליטו להתחתן. אימא שלי הייתה שונה בהרבה תחומים, עשתה מה שהיא רוצה ואהבה להנות, לשיר שירים, לבשל מאכלים טעים, לעשן והפיצה אהבה לכל מי שהכירה בעיקר לבני משפחה.

ההורים שלי התחתנו בשנת 1937 והתגוררו בתל אביב, שם אני והאחים שלי נולדנו. יש לי אחות גדולה בשם שרה ואח קטן בשם יצחק (איציק). זה מאוד מצחיק איך באותה תקופה כולם נקראו על שם הסבים והסבתות, כך שיצא מצב שאנחנו שלושה בני דודים משני הצדדים שלכולם קוראים שרה, עליזה ויצחק… מאוד מצחיק כשיש אירוע וקוראים לשרה וכמה "שרות" עונות לקריאה… אבי עבד כגנן בעירית תל אביב ואמי היתה תופרת ובשלנית מצוינת.

ילדותי בתל אביב

אני נולדתי בשנת 1943, לפני קום מדינת ישראל, אבל לצערי לא זכור לי הרבה על תקופה זו. יש לי כמה זיכרונות עמומים על התקופה שלפני קום המדינה בימים בהם היו לוקחים הבריטים את אבי למעצר כי עזר להביא עוד יהודים לארץ ישראל ואימא שלי בוכה. אחרי כמה ימים היו מחזירים אותו עד הפעם הבאה שזה היה קורה.

אני זוכרת את היום בו הכריזו על מדינת ישראל, השמחה ברחובות הייתה גדולה ואני כילדה קטנה הייתי מוקסמת מכל מה שראיתי. כולם רקדו ברחובות, שרו ושמחו ונפגשו בקולנוע מוגרבי, שהיה קולנוע מאוד מפורסם בתל אביב. אני זוכרת שנציגי המדינה החדשה עברו מבית לבית ונתנו לנו מספרי תעודת זהות ורשמו אותי לבית ספר.

ילדותי בתל אביב הייתה טובה, אומנם לא היה הרבה אוכל במדינה, ההורים עבדו קשה אבל אנחנו הילדים נהנינו ממשחקי ילדות, הלכנו הרבה לים ונהנינו בחול ובים והלכנו לבית ספר שם פגשנו חברים חדשים. אני זוכרת שירד שלג בתל אביב (היום אני יודעת שזה היה בשנת 1950 אבל אז לא ידעתי בדיוק מתי) וזו הייתה חוויה נהדרת לכל הילדים. מעולם לא ראינו שלג ופתאום היה שלג ליד הבית שלנו. אני זוכרת שהייתי ממש מוקסמת מכל הלבן שכיסה את הרחובות.

בבית הספר היסודי "גבעת שלום" בקריית שלום בתל אביב, למדנו את לימודי הבסיס, לקרוא ולכתוב בעברית כי רובנו הגענו מבתים שונים, בתים של הורים שעלו מארצות שונות ובית הספר ניסה ללמד את כולם עברית כדי שידברו כולם באותה שפה. אצלי בבית למשל דיברו ערבית ועד היום אני מדברת ערבית בסיסית ומבינה ערבית ברמה גבוהה. בבית הספר היסודי הייתי ספורטאית טובה והשתתפתי בתחרויות ריצה. עד היום לא ברור לי איך אף אחד מהילדים שלי לא אוהב ספורט …

אני והאחים שלי

כילדה, להורים שלי לא היה כמעט כסף ולכן עזרנו בכל מה שיכולנו. אני זוכרת למשל שדודה שלי עבדה במפעל לממתקים ואני והאחים שלי היינו עוזרים לה להכין חבילות של סוכריות, היינו סופרים את הסוכריות ולפעמים גם לוקחים קצת לעצמנו.

בבית הספר התיכון עירוני א' הדברים היו קצת יותר קשים, כי אז הייתה תקופת הצנע בישראל והיה חוסר בהרבה אוכל, היה מאוד קשה להתפרנס ולמרות החלום שלי להיות מורה לספורט ולקבל תעודת הוראה, גם אני, למרות שהייתי עדיין נערה בבית ספר תיכון, יצאתי לעבודה כדי לעזור בפרנסת הבית. במקביל לעבודתי למדתי כמובן בבית הספר. בבית הספר שלנו היה מטבחון ושם למדתי לבשל בעצמי כמה דברים, אז גיליתי את אהבתי לבישולים ובמיוחד לנסות דברים חדשים. באותו מטבחון הילדים הגדולים היו מבשלים ארוחת צהרים לתלמידים היותר קטנים ולמורים. אלו היו שעות הכי כיפיות בבית ספר.

תעודת תחרות שניצחתי בספורט – קפיצה לגובה

אחרי שסיימתי את לימודי התיכון הלכתי ללמוד לימודי ערב, שם למדתי להקליד מהר כי באותה תקופה חיפשו מזכירות שיודעות טוב עברית ויותר להקליד מהר על מכונת כתיבה. לצערי, ההורים שלי לא הסכימו שאתגייס לצבא. באותה תקופה היו אנשים שחשבו שאישה שהולכת לצבא עלולה לאבד את תמימותה וכך גם חשב אחיו של אבי. אותו אח שכנע את אבי שאסור שאלך לצבא ולמרות האכזבה הגדולה, לא יכולתי למרוד בהוריי וויתרתי. עד היום אני סבורה כי זו היתה טעות גדולה ובטוחה שהייתי יכולה לתרום רבות בצבא.

המשפחה שלי

בשנת 1962, כשהייתי בת 19, הכרתי את בעלי, ניסים. אני וניסים היינו חלק מקבוצה שנהגה לבלות ביחד אבל רק בשנת 1962 באמת התחלנו להתחבר כבני זוג. ניסים בעלי היה במקור מכפר סבא אבל הגיע לתל אביב כדי ללמוד לימודי הנדסה. לא היה פשוט לבלות יחד כי ההורים שלי היו מאוד נוקשים ולא הרשו לי להיות עד מאוחר בחוץ. ברור שגם ניסים לא יכל לישון אצלי והוא היה צריך לנסוע הביתה לכפר סבא או לישון אצל אחותו בגבעתיים, אבל הסתדרו ונפגשנו בכל הזדמנות שיכולנו.

באותן שנים היה מאוד כיף בתל אביב, היה קולנוע "מוגרבי" בו הוקרנו סרטים ובחודשי הקיץ הגג היה פתוח, כך שהסרטים היו תחת הכוכבים, זה היה רומנטי מאוד. היו הרבה הופעות, שמענו אלביס ותל אביב היתה מלאת חיים. בשנת 1964 התחתנו בבית הכנסת הגדול בתל אביב. זה מבנה מאוד מרשים ומאוד נהנינו בחתונה שלנו.

אני ובעלי בחתונה שלנו

לאחר החתונה קנינו בית בחולון ועברנו לגור בו. אחרי שנתיים, בשנת 1966, נולדה בתנו הבכורה חניתה, בשנת 1969 בננו מוטי (מרדכי) ובשנת 1975 בתנו הקטנה גלית.

בכל התקופה הזאת ועד היום אני מתגוררת בחולון ומאוד אוהבת את העיר הזאת.

אהבתי לבישול

בכל השנים ולאורך כל התקופות שאני מספרת עליהן, הדבר שמאוד אהבתי הוא לבשל. במשך השנים הייתי יושבת לצידה של אמי שמחה, שהייתה בשלנית מצוינת בעצמה, ולמדתי ממנה כל מה שיכולתי. היום אני נהנית לבשל את כל המאכלים המסורתיים של העדה החלבית כמו קובה, בורגול, חמוד, קובה סלק, להכין מאפים כמו מעמול וכעכ וגם לבשל דברים חדשים שמשלבים בישול חלבי עם בישול מודרני או מאכלים בולגריים, המוצא של ניסים בעלי.

את האהבה שלי לבישול אני מממשת כל הזמן, בישלתי לילדים שלי כשהיו קטנים, בישלתי לנכדים שלי כשהייתי שומרת עליהם ועד היום, כמעט כל שבת, אני מארחת כל הילדים, הנכדים והנינה שלי לארוחת שבת ומבשלת להם. בימי חמישי, כשאין לי רעיון מה לבשל לשבת, אני שואלת בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית את הילדים והנכדים מה מתחשק להם לאכול, ולפי התשובות אני מבשלת להם בהמון הנאה. כמובן שתמיד אני מבשלת כמויות עצומות או כמו שהילדים אומרים: "בישלת לגדוד גולני", אבל אני תמיד עונה להם: "אני לא יודעת לבשל למעט אנשים".

הזוית האישית

סבתא עליזה: השיחות שניהלתי עם שירה כשסיפרתי לה את סיפור חיי העלו בי זכרונות נעימים ושמחתי לספר לשירה על ההורים שלי, שהיא מעולם לא הכירה אותם, כדי שתבין מאיפה הגעתי ומה היה הבסיס שחינך וסייע בהתהוות של "סבתא עליזה", כפי ששירה מכירה אותה. כל הזכרונות גרמו לי להיזכר באנשים שליוו אותי ורצון לפגוש אותם ולהעלות זכרונות ולצחוק.

שירה הנכדה המתעדת: השיחות עם סבתא שלי סייעו לי להכיר את המשפחה שלי הרבה יותר טוב ואת ההיסטוריה של המשפחה שלי. מאוד נהניתי לשמוע את הסיפורים על אימא ואבא של סבתא שלי, שאותם לא היכרתי אבל מהסיפורים של סבתא אני מרגישה שאני מכירה אותם טוב יותר. תמיד שמעתי סיפורים על הבישולים של סבתא שמחה ועכשיו אני מבינה טוב יותר איך סבתא שלי בשלנית כל כך טובה. אני תמיד אומרת לה שהיא צריכה ללכת למאסטר שף אבל אני לא באמת רוצה שאחרים יקבלו את האוכל שלה, אני רוצה שהכל ישאר לעצמי.