מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמה בנצור, השתתפתי השנה בתוכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי, הלה לוטן. במפגשים שמעתי את סיפוריה ויחד תיעדנו אותם.

סבתא הלה מספרת לנעמה

רקע

המשפחה שלי הגיעה משתי ארצות: מפולין ומאוקראינה.

המשפחה של אבא שלי חייה כמאה שנה באוקראינה בכפרים חקלאים יהודים. לכפרים היו שמות עבריים כמו: שדה מנוחה, יפה נהר ונהר טוב שזה הכפר שבו, בשנת 1911 אבא שלי נולד וגדל, בן שביעי מבין תשעה ילדים. המשפחה התפרנסה מחקלאות והודות לחריצותם הצליחו לבנות משק מצליח. פרעות ומלחמות גרמו לבני המשפחה להחליט לעלות לארץ ישראל. הדודים הבוגרים שלי עלו בעלייה השנייה. אבא שלי שהיה בין הצעירים מבין תשעת האחים עלה עם ההורים לישראל בשנת 1924. הם יצאו מנמל אודסה והגיעו אחרי הפלגה ארוכה לנמל יפו. לאחר מספר ימים המשיכו לעין חרוד שם כבר חיו שני האחים הבוגרים שלו.

אימא שלי נולדה בשנת 1914 בעיירה פלוינסק בפולין (עיירה שבה נולד בן גוריון), בת למשפחה בת שבעה ילדים. כשהייתה בת ארבע התייתמה מאביה והועברה לבדה לסבא וסבתא שלה. בהיותה בת 16 נפטר הסבא שלה והוחלט לשלוח אותה אל משפחתו של הדוד שלה בקיבוץ עין חרוד, היא הגיעה ברכבת לנמל טרייסט באיטליה ומשם הפליגה לבדה לנמל חיפה.

אימא ואבא שלי למדו יחד במחזור הראשון של בית הספר בעין חרוד.

בעין חרוד, אימא שלי עבדה במשתלה גדולה שהייתה בקיבוץ ואבא שלי עבד במוסך ובגידולי שדה. בתקופת מלחמת השחרור אבא שלי היה המא"ז (מפקד אזור) של הקיבוץ והיה אחראי על ההגנה עליו ועל מאגר הנשק עבור הלוחמים בקיבוץ. בשנת 1939 נולד אחי הבכור – רזי ובשנת 1943 נולדה אחותי האמצעית רחל.

בתמונה: רבקה היא אימא של נחום, אבא של סבתא הלה (כאן היא מצולמת עם הוריה9

ילדות

נולדתי במרץ 1951 בקיבוץ עין חרוד, זו הייתה תקופה מאוד סוערת בקיבוץ שלוותה בוויכוחים קשים בין חברי הקיבוצים על השאלה עם מי יש לשמור על קשרי חוץ – עם רוסיה או ארצות הברית. היום זה נראה קצת משונה, אבל אז הוויכוחים האלו פילגו משפחות ובעין חרוד, הקיבוץ התפצל לשני קיבוצים נפרדים – עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד. ההורים שלי נשארו בעין חרוד מאוחד.

בקיבוץ הייתה נהוגה באותו זמן לינה משותפת כלומר הילדים היו כל היום בבית הילדים. בשעות אחרי הצהריים ההורים היו באים לקחת את הילדים למשך שלוש – ארבע שעות ואז מחזירים אותם לשנת לילה בבית הילדים בשלוש שנים הראשונות גדלתי בקבוצה גדולה של ילדים ואז יום אחד חצי מהילדים ״נעלמו״ הסתבר שהם עברו עם הוריהם לעין חרוד איחוד הקיבוץ החדש שהוקם בעקבות הפילוג.

זמן קצר אחר כך עברנו לגן.

הגן זכור לי כמקום נפלא. הייתה לנו חצר גרוטאות גדולה, גינת ירקות מגוונת, פינת חי עם ארנבות, תרנגולות, ברווזים ואפילו טלה אחד ובכולם היינו מטפלים. הייתה גם חצר משחקים מרווחת. היו לנו הרבה פעילויות בחצר הגדולה, בתוך הגן וגם טיולים לאזורים יותר מרוחקים ואפילו מחוץ לקיבוץ. בגן אכלנו שלוש ארוחות, התרחצנו וישנו שנת צהריים ושנת לילה ורק אחרי הצהריים היינו הולכים לבלות קצת עם ההורים והאחים.ֿ

בתקופות של מגפות (שעלת, חצבת ואפילו פוליו) הינו נשארים בגן גם אחרי הצהריים וההורים היו באים רק לעשות לנו שלום מעבר לגדר. בתקופות כאלו השתדלו לפנק אותנו וזכינו בקצת ממתקים.

החגים בגן נחגגו בצורה מלאה עם טקסים ושירים בנוכחות ההורים והיו אירועים מאוד מרשימים.

בגיל חמש בערך התחלתי לפחד להישאר לישון בלילה בגן וסירבתי לחזור לשם בערב. ההורים שלי ניסו לפתות אותי בכל מני צורות אבל זה לא עזר ובסופו של דבר עברתי לישון בלילה אצל ההורים למרות שזה היה מאוד לא מקובל.

כשהייתי בת חמש וחצי פרץ ״מבצע סיני״ אני זוכרת שהתאמנו להיכנס מתחת למיטות בזמן אזעקה או לרוץ למקלט שהיה די רחוק ובעיקר אני זוכרת את ההאפלה שהונהגה בשעות הערב ויצרה חושך בכל רחבי הקיבוץ, זה היה די מפחיד.

לכיתה א׳ עברנו ארבע בנות מהגן שלנו: רוני, אתסרק׳ה, מירי ואני ואלינו הצטרפו עוד שמונה ילדים מהגן המקביל וכולנו צעדנו בשירה לכיתה שלנו. בכל הקיבוצים הייתה מקובלת לינה משותפת גם בשנות בית הספר. בעין חרוד החליטו שמכיתה א׳ הילדים מספיק עצמאים כדי להישאר לבד בבוקר בבית כשההורים הולכים לעבוד, ולקום בעצמם לבית הספר ולכן הם יכולים לישון בבית ההורים. מבחינתי זה היה שלב מאושר במיוחד כי הייתי פטורה משנת צהריים.

החל מכיתה ה׳ התחלנו לעבוד כל יום אחרי הצהריים שעה וחצי בעיקר בעבודות חקלאיות ובתחזוקה שוטפת של הכיתות שלנו. שנה מיוחדת במינה הייתה כיתה ז׳ – שנת בר המצווה. בשנה זה קיבלנו על עצמנו לבצע 13 משימות של היכרות עם הקיבוץ, עם ההיסטוריה של מדינת ישראל וההיסטוריה של עם ישראל בסיומה של השנה הזאת ערכנו מסיבה והצגה גדולה לכל חברי הקיבוץ.

בבית ספר למדנו, אכלנו והתרחצנו וכאמור את שינת הלילה היינו ישֿנים אצל ההורים. הלימודים היו מאוד מגוונים וכללו שיעורים של מלאכת יד, ציור, ריקודי עם, גידול גינה והרבה טיולים. מאוד אהבתי את בית הספר ועד היום אני זוכרת דברים שלמדתי בכיתות היסוד.

בתמונה: שינדלה היא אימא של סבתא הלה. (כאן מצולמת עם סבתא שלה ששמה שרה)

בגרות וצבא

בכיתה ט׳ עברנו לגור ב״שכבת נעורים״. שכבת נעורים היו מבני מגורים שהיו מיועדים לתלמידי ט׳ עד י״ב. מבנים אלה הפכו לבית שלנו במקום בית ההורים. כל יום אחרי הלימודים היינו הולכים לעבוד שלוש שעות בעבודות חקלאיות עונתיות כמו למשל קטיף אשכוליות. לא תמיד היה קל לשלב בין הדברים. הייתה לנו גם פעילות רבה במסגרת תנועת הנוער של הקיבוצים. פעילות זו התחילה בכיתה ה׳ כחניכים והסתיימה בכיתה יב' כמדריכים.

בהיותנו בכיתה י׳, פרצה מלחמת ששת הימים. כבר בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה, הקיבוץ התרוקן מגברים ואנחנו, תלמידי התיכון לקחנו על עצמנו את החזקת המשק החקלאי ובמקביל גם אימנו אותנו לשמור על הקיבוץ. הרגשנו הרבה סיפוק מהאחריות שניתנה לנו. המרחבים החדשים פתחו בפנינו אפשרויות טיול רבות ומרגשות. זכיתי לעשות מספר טיולים מיוחדים בגולן, בסיני ובגדה.

בסיום כיתה יב' התנדבתי לעשות שנת שירות בקן הנוער העובד בשכונת בורוכוב בגבעתיים. זו הייתה שנה מאתגרת ומלמדת. את השירות הצבאי שלי עשיתי כמדריכה בבית ספר שדה ״הר גילה״. הדרכתי תלמידי בתי ספר, חיילים וגם מבוגרים. ההדרכה והלימודים סביבה היו מאד מעניינים והכרתי אזור מאד גדול של הארץ. בהר גילה פגשתי את נדב ואחרי שסיימתי את שרותי הצבאי – נישאנו בספטמבר 1972.

נישואין ועד היום

בשנת 1973 התחלתי ללמוד לתואר ראשון בביולוגיה במסגרת האוניברסיטה העברית בירושלים. באותה מסגרת גם עשיתי תעודת הוראה ועם סיום הלימודים, נדב ואני החלטנו שאנחנו לא רוצים להמשיך בלימודינו (נדב סיים לימודי ארכיאולוגיה) והתחלנו לחפש מושב. ביקרנו במספר מושבים ובסופו של דבר בחרנו בגבעת יואב שבדרום רמת הגולן. בגבעת יואב נולדה בתנו הבכורה חמוטל.

כעבור שנה עברנו למושב מעלה גמלא.

במעלה גמלא חיינו "כמושבוץ" (מסגרת קיבוצית שנועדה לבנות תשתית משקית למשקים חקלאיים מושביים) במשך שלוש שנים, בישוב זמני. במשך שלוש השנים האלה נבנה ישוב הקבע ונטעו מטעים ששימשו בסיס למשקים החקלאיים.

בשנת 1978 נולדה ביתנו השנייה נירית. בשנת 1980 עברנו ליישוב הקבע, חילקנו בין חברי המושבוץ את השטחים החקלאים והתחלנו לחיות כמושב עובדים לכל דבר. בשנת 1982 נולד בננו אסף, בשנת 1985 נולד אורן ובשנת 1989 בננו הצעיר אמיר.

בשנים האלה בנינו את המשק החקלאי שלנו שכלל מטעי מנגו, לולים לגידול תרנגולי הודו ומשתלה לעצים סובטרופים כמו מנגו, אבוקדו וגם קצת ליצ'י ופג'ויה. במקביל לעבודה במשק עסקתי בהוראת מדעים בבית ספר האזורי וגם בהדרכת מורים בתחום.

השנים עברו ילדינו גדלו, סיימו את בית הספר, יצאו לשנת שירות והתגייסו לצבא. בסיום שירותם הצבאי יצאו לטיול בעולם, חזרו ללימודים אקדמיים. כיום יש לנו גם שמונה נכדים חמודים ואהובים. נכון להיום, אף אחד מילדנו לא חזר לגור במושב.

בהגיענו לגיל 70 צמצמנו את היקף עבודתנו במשק החקלאי, אבל עדיין מחזיקים את מטעי המנגו והאבוקדו ונהנים מהמשפחה המורחבת, מחברי הקהילה שלנו במושב ומפעילויות שונות שאנחנו עושים.

מהאלבום המשפחתי שלנו

הזוית האישית

סבתא הלה: שמחתי לספר לך, נעמה, את סיפור המשפחה שלי, סיפור שמתאר את תולדות ההתחדשות של ההתיישבות הציונית בטרום הקמת המדינה. התיישבות שתרמה רבות להקמת המדינה. נהניתי לספר לך על ההיסטוריה המשפחתית שלי ועל עצמי שאת חלק מההמשך שלה.

הנכדה נעמה: אני שמחה שהשתתפתי בתוכנית יחד עם סבתא שלי ולמדתי דברים חדשים על המשפחה ועליה, תודה.