מאגר סיפורי מורשת

תמר ואני, סבתא עפרה, סבתא של תמר, רוצות לספר סיפור. זהו סיפור על נכדה, על סבתא, על משפחה, על קהילה, על מדינה. סיפור על חזון, על ציונות, על אהבת הארץ, על בניית הארץ, על משפחתיות ושייכות ואהבה.

שמי עפרה גולדשטיין ואני מוכרת כסבתא עפרה. נולדתי ב-21 ליוני 1952 בארץ. גדלתי בקריית חיים, שזו שכונה של חיפה, הנמצאת על חוף הים. ההורים שלי נולדו בארץ וכשאימא שלי הייתה בת כמה שנים, חמש או שש, משפחתה עברה לקריית חיים. אז הוקמה קריית חיים והסבים שלי היו מבוני השכונה ומראשוני הדיירים בה. סבא וסבתא שלי מצד אימא שלי היו ציונים. סבא ירוחם עלה בשנת 1920 לארץ והצטרף לקבוצת בנייה שבנתה את הכבישים והבתים מאזור תל אביב צפונה. כשהוחלט להקים את קריית חיים הקבוצה בנתה את הבתים הראשונים של קריית חיים כשכונת פועלים שנקראה על שם חיים ארלוזורוב – קריית חיים.

סבתא חנה עלתה שנתיים שלוש אחר כך והצטרפה לקבוצת הכשרה חקלאית בפרדס חנה. גם סבא וגם סבתא עזבו בתים דתיים, כמו צעירים רבים בזמנו שמרדו בדת ובמשפחה, עלו לארץ להגשים את חלומם הציוני ולבנות את המדינה. אחרי כמה שבועות מהגעתה לארץ כתבה סבתא חנה מכתב למשפחה שלה שברוסיה וסיפרה להם שהיא בקבוצת הכשרה חקלאית בפרדס חנה. במכתב החוזר מהמשפחה נכתב: "את זמן כל קצר בארץ וכבר יש לך פרדס? איזו ארץ נהדרת."

הסבים נישאו ולאחר כמה שנים, כשהייתה סבתא חנה בהריון, המשפחה הדואגת ביקשה שהיא תבוא ללדת בבית ברוסיה. סבתא חנה ילדה את אימא שלי, סבתא זהבה שהיא סבתא רבתא של תמר. אחרי כמה חודשים ברוסיה הן חזרו לארץ והסבים חיו את כל חייהם בקריית חיים.

ההורים שלי, סבתא זהבה וסבא יונה, שניהם כבר לא בחיים. הם גדלו, התאהבו והקימו את ביתם בקריית חיים. אבי, יונה, היה נוטר וחבר בהגנה. לחם במלחמת העצמאות שבמהלכה החליטו להתחתן. כמה שבועות לפני החתונה אבא שלי נפצע. הוא היה אמור לצאת עם הגדוד שלו, גדוד 21 בחטיבת "כרמלי" לקיבוץ יחיעם הנצור. אבי הפצוע ואמי נופפו לשלום לכל חבריהם ושיירת יחיעם יצאה לדרכה. מלבד המשוריין הראשון, שפרץ את המחסום הערבי, נהרגו כל אנשי השיירה.

החתונה של ההורים שלי הייתה בקריית חיים וחבריהם ליחידה היו בנהריה ולא יכלו להגיע כי הכביש היה חסום. הם החליטו להגיע בכל זאת ובאמצע החתונה הגיעו בסירה מחוף נהריה לחוף קריית חיים. ההתרגשות והשמחה היו עצומים.

ילדות

גדלתי בילדותי בקריית חיים עם אחותי הגדולה גילה ואחותי הקטנה שושי. אבא עבד בתנובה והיה מוביל חלב מהרפתות של המושבים והקיבוצים למחלבה, שברבות השנים הפך למנהלה. בחופשים הייתי מצטרפת אליו ומבקרת ברפתות. מאז אני לא נוגעת בחלב.

הייתה לי ילדות מאושרת, ילדות שמחה, ילדות עשירה בפשטותה. זאת הייתה שכונת פועלים. לאף אחד לא היה כסף מיותר. שיחקנו בעיקר בחבורה וברחוב. לא היו מחשבים, לא קופסאות משחק ולא טלפונים. היינו משחקים ב"ארבע מקלות", ב"חמש אבנים", "מדרכות", "דג מלוח", "קלאס", "מחבואים" ועוד… וכמובן תעלולים. אני זוכרת שבגיל שש או שבע היינו קושרים בחוט שקוף ארנק, שנראה מלא בכסף, מניחים אותו במקום שאנשים הולכים ומכסים קצת שלא יראו את החוט. אנחנו התחבאנו בשיחים וכשמישהו עבר ורצה להרים את הארנק משכנו בחוט והארנק ברח לו.

זאת הייתה חבורה מצחיקה שגדלה יחד. לא היו הרבה מכוניות, בקושי היו מדרכות, מי שהיו לו אופניים נחשב ממש עשיר. הסיפור הוא, שגילה אחותי הגדולה קיבלה אופניים לבת המצווה. יום אחד ביקשתי ממנה רשות לקחת את האופניים כדי לנסוע לפעולה בתנועה. האופניים נגנבו ואני חזרתי הביתה בפחד נוראי. אמי, סבתא זהבה, מאוד כעסה עליי ואמרה לי: "כשאת תקבלי אופניים עוד מעט לבת המצווה שלך, תתני אותם לגילה". כך היה. כשהיו כל החבר'ה נוסעים באופניים, הייתי צריכה שמישהו ירכיב אותי על ה"רמה". תמיד היו מתנדבים.

מאותה ילדות מאושרת נשארו לי חברים טובים עד היום

תנועת נוער בקריית חיים היה נושא מאד חשוב. לילדים מבחינה חברתית ולהוריהם אידיאולוגית.

בכיתה ד' הלכנו לשומר הצעיר. אימא שלי לא ראתה זאת בעין יפה. היא חשבה שאני צריכה ללכת לתנועת הנוער העובד. באחת הפעולות הראשונות אימא באה ואמרה: "הבת שלי לא תל לשומר הצעיר". היא לקחה אותי בכוח הביתה. הלכתי לנוער העובד חזרתי ואחרי כמה שנים חזרתי לשומר הצעיר. התנועה, הקן, החבורה, הטיולים וההדרכה היו עבורי מרכז החיים.

התנועה הקנתה לי ערכים של שיתוף, שוויון, מעורבות, נתינה וחינוך. ערכים המלווים אותי כל חיי.

בגיל ההתבגרות היה חוף הים בקריית חיים המקום המועדף עלינו. קבוצות קבוצות של חבר'ה צעירים בילו שם את כל זמנם. האהבות, המריבות, העניינים החברתיים, כולם התנהלו בחוף הים. שם גם הכרתי את החבר הראשון שלי. חבורת "צאלים" מהשומר הצעיר שומרת עד היום על קשר הדוק. כל כמה שנים נאספים למפגש מהנה של חזרה בזמן.

תקופת ההתבגרות בקריית חיים זכורה לי כאחת התקופות היפות בחיי.

צבא

בשנת 1970 הגיע הזמן להתגייס לצבא. אני מאוד רציתי להיות ביחידה קרבית רחוק מהבית. אחרי הטירונות שלחו אותי לשרת בבית דין צבאי בחיפה על יד הבית. זאת הייתה אכזבה מאוד גדולה. לא הייתי בבסיס סגור אבל השירות היה מאוד מעניין. שמשתי כרשמת בבית הדין הצבאי בחיפה. ישבתי באולם בית המשפט הצבאי שבו שפטו שלושה שופטים, שופט אחד מקצועי ושני שופטים שנקראו שופטי קו והיו קצינים בצבא שהבינו את החיים הצבאיים מהשטח. אני ישבתי על ידם וכתבתי את מהלך המשפט.

באחד המשפטים ישב על ידי "שופט קו", קצין ג'ינג'י וגבוה מגולני. "הגנבנו" מבטים ובהפסקה מלים, בדיחות וסיפורים. זה היה דני גולדשטיין. אחרי תקופה נהדרת של רומנטיקה, מסיבות, טיולים, שיחות נפש והרבה אהבה התחתנו.

בתקופת השירות הצבאי

נישואין

שבועיים אחרי שהתחתנו והתמקמנו בביתנו הקטן בנווה שאנן פרצה מלחמת יום כיפור. מהחלון שלנו ראו את חניון האוטובוסים של רמות רמז. ראיתי את האוטובוסים יוצאים זה אחרי זה ונוסעים בבקר יום כיפור. מיד הבנו שמשהו קורה. בשעה שתיים שמענו אזעקה והתחילו דיווחים שפרצה מלחמה גם בצפון וגם בדרום. אחרי בערך 20 דקות מהרגע ששמענו את האזעקה התקשרה אימא שלי ואמרה: "עפרה, קוראים לך למלחמה ואת צריכה לבוא מייד למקום הכינוס של היחידה שאת שייכת אליה במילואים". הייתי שייכת למפקדה של אוגדת שריון ושרתי כקשרית. נסענו יממה שלמה על השרשראות של הטנקים לצפון. מפקדת האוגדה הייתה בפורייה והכוחות שלנו עלו לרמה לעצור את התקדמות הצבא הסורי.

 ביום נישואינו

שנה קודם למלחמה התחלתי ללמוד באוניברסיטה. החלום שלי היה להיות מורה ולעסוק בחינוך. למדתי לתואר ראשון בספרות ולשון והכשרת מורים. מאוחר יותר למדתי לתואר שני בחינוך וניהול בית ספר.

גם דני מאד רצה ללמוד לימודי הנדסה אך מאחר ולא יכולנו לממן זאת נדחו לימודיו בכמה שנים. בשנה האחרונה של לימודי ילדתי את נעמה. כשנעמה הייתה בת חמש נולד אסף, אבא של תמר. כשאסף היה בן חמש נולדה סיון. בראשית נישואינו גרנו בנווה שאנן, שם עבדתי כמורה מחליפה ואחר כך עברנו לקריית חיים. בשבילי זאת הייתה חזרה למקום שלי, לאהבות שלי, לשכונה האהובה עליי. גם ההורים שלי והאחיות שלי גרו שם וכך וחזרנו להיות משפחה מורחבת וטובה. קיבלתי עבודה בבית הספר "עמל קריית חיים". הילדים הלכו לגנים, לביה"ס ולתנועה.

מחנכת בישראל – "חנוך לנוער על פי דרכו"

כאשר סיימתי את לימודי באוניברסיטה עם תואר ראשון ותעודת הוראה והתקבלתי לעבודה בבית ספר תיכון "עמל בקרית חיים". לשם הגיעו גם ילדים עם קשיי התנהגות קשיי למידה וקשיים רגשיים. קיבצו אותם לכיתה אחת ואני קיבלתי את חינוך הכיתה הזו. משימה לא פשוטה ומאתגרת. מטעם בית הספר יצאתי ללימודי הוראה מתקנת לנערים מתבגרים. חזרתי לבית הספר כמורה להוראה מתקנת ולקויות למידה. אחרי כמה שנים הצטרפתי לפרויקט ניסיוני שבו אספו נערים שנפלטו ממסגרות חינוך ונמצאו ברחוב והביאו אותם למסגרת בתוך בסיס צבאי. המטרה הייתה להחזירם לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, למסגרת לימודים מסודרת. בביה"ס הם למדו שלושה ימים ושלושה ימים הם עבדו בסדנאות של הבסיס הצבאי של חיל החימוש במבואות חיפה.

האתגר הגדול היה לתת להם מוטיבציה ללמידה, כללי עבודה ועמידה בלוח זמנים ולטעת בהם תחושת שייכות ותחושת ערך. היו כאלה שלא ידעו קרוא וכתוב והיו כאלה שהיו בעלי ידע ומסוגלות גבוהה יותר. הקמנו מערכת לימודים מותאמת לכל אחד מהילדים. במרכז העבודה והעשייה החינוכית שלנו היה המוטו של בית הספר "חנוך לנוער על פי דרכו". לצורך זה הקמנו מרכז למידה מותאם שעסק באותם תכנים ברמות חשיבה שונות. בשנה האחרונה הנערים יצאו לעבודה בבתי המלאכה השונים בחיפה. רוב הנערים הגיעו להישגים לימודיים, התגייסו לצבא וחלק מהם אפילו המשיך בלימודים גבוהים. הפרויקט הניסיוני הזה נחל הצלחה גדולה והוקמו כמוהו בבסיסים שונים של הצבא, בעיקר בבסיסי החימוש וחיל האוויר. התגאנו מאד בפרויקט הזה. אני הייתי אחראית על תוכניות הלמידה, שהיו כל כך מגוונות וכל כך יצירתיות כדי להתאים את התוכנית לכל אחד ואחד מהנערים. זאת, לדעתי, פסגת ההצלחה שלי מבחינה מקצועית.

הפרידה מדני ז"ל

כשנעמה הייתה בת 15, אסף בן 10 וסיון בת 5, דני חלה חלה בסרטן העור – מלנומה, והיה חולה במשך ארבע שנים עד שנפטר. השנים ההן היו לא פשוטות עבורו, עבורי, עבור הילדים ועבור כל המשפחה והחברים שלנו. המחלה נסוגה והתקדמה לסירוגין. במהלכה היו טיפולים שונים, ניתוחים וסבל רב. לאחר שדני נפטר נשארנו אני והילדים מוכי צער והלם, מנסים לבנות מחדש את המשפחה שנותרה. עשינו זאת במאמץ ובקושי אבל אני יכולה להגיד שהצלחנו.

ההיכרות עם אריה

אחרי שלוש שנים וחצי שהייתי אלמנה הכרתי את אריה בן זוגי היום כבר קרוב לשלושים שנים. אריה שלי, אהובי, איש חם וחכם, עוטף ודואג, שותף לחיים הטוב ביותר שיכלתי לבקש. אריה היה גרוש עם שני ילדים, עודד ועדי, וגר בכפר סבא. אני והילדים עדיין גרנו בקרית חיים. לאט לאט, בסבלנות, חכמה ואהבה, חיברנו את הילדים, את המשפחות ואת החברים ובנינו לנו משפחה מורחבת ומקסימה. אחרי שנה החלטנו לעבור לגור יחד כל החבורה הזאת. התלבטנו איפה לגור ובסוף הגענו למסקנה שאני והילדים שלי נעבור לגור יחד עם אריה בקרבת הילדים שלו. התחלנו לחפש מקום. סיון הייתה אז בת 13 והיה לה חשוב לה מאוד שבמקום שבו נגור יהיה סניף של הנוער העובד ולכן החלטנו לגור בהוד השרון ושם הקמנו בית גדול שיכיל את כולם. השקענו עבודה, אהבה, תושיה ורצון טוב כדי ליצור את המשפחה המורחבת שלנו הכוללת חמישה ילדים ועשרה נכדים האוהבים לבלות ביחד.

מאז ומתמיד אהבתי לטייל בשבילי ישראל. אני זוכרת כילדה שההורים לקחו אותנו לטייל, כל פעם באזור אחר. אחר כך כמובן הטיולים בארץ בתנועת הנוער. מאהבתי לארץ ושביליה חיפשתי מסגרת שבה אוכל להמשיך ולטייל וכך הגעתי ל"שביל ישראל". במשך חמש שנים צעדנו מדן ועד אילת, קבוצה של חברים. הכרנו את יופייה ואת יופי אנשיה של הארץ הזאת. כשסיימנו את השביל החלטנו להמשיך ולטייל בשבילים נוספים שאינם כלולים בשביל ישראל. עד היום אנחנו מטיילים כבר מעל 15 שנים בשביליה המקסימים של מדינתנו. אנחנו אוהבים את הטבע, את האנשים שאנחנו פוגשים על השבילים ובעיקר את החברות שלנו כחבורה שהפכה למשפחה.

סיפורו של חפץ

החפץ שלנו העובר במשפחה הוא "מענטש" (מיידיש – איש) של התריס. כשסבא וסבתא בנו את ביתם בקרית חיים, הם בנו בית קטן שבו תריסי עץ. כשרצו להחזיק את התריס פתוח היו תופסים אותו עם מעצור ברזל שעליו פרצוף של איש והוא זה שהחזיק התריס. כשסבתא נפטרה החליטו במשפחה למכור את הבית הקטן לקבלן שרצה להרוס אותו ולבנות במקומו בית רב קומות. לפני שהבית נהרס אספנו למזכרת את כל ה"מענטשלאך" מהתריסים וכל בן משפחה קיבל אחד מהם למזכרת. ה"מענטש" שאני שומרת עליו מכל משמר היה קודם אצל אימא שלי ועבר אלי כשהיא נפטרה. אני אעביר אותו הלאה בבוא הזמן.

"מענטש" (מיידיש – איש) של התריס

אחרי עבודה רבת שנים במערכת החינוך יצאתי לגמלאות. בשנים הראשונות עוד עסקתי בהנחלת שפת הגישור בבתי הספר, למדתי ב"מכון אדלר" ועסקתי בהנחיית קבוצות. בשנים האחרונות אני "עובדת" בלהנות מהחיים. אני מרבה לטייל, מרבה לשמוע הרצאות, לבקר במוזיאונים, לסייר בכל מיני מקומות מעניינים ומרבה להתראות עם נכדי, לשמור עליהם ולהנות מהם.

בכל מהלך חיי, ברגעים היפים והטובים וגם ברגעים הקשים, השתדלתי תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה, להנות מהרגע, להנות ממה שיש. את המסר הזה, שבו יש סקרנות, רצון ללמוד, רצון לחוות, רצון לחברות וחברים רבים, אני רוצה להעביר לילדי ולנכדי ובמיוחד לתמר, שליוותה אותי לאורך כל הסיפור הזה וביחד יצרנו את סיפור  חיי.

הזוית האישית

הנכדה תמר: נהניתי מאוד להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי ולשמוע את סיפוריה של סבתא עפרה.