מאגר סיפורי מורשת

אנו, מיקה, גלי וליהיא, תלמידות כיתה י' 6 במסגרת תכנית הקשר הרב דורי מתעדים את סיפורה של אסנת קיזלשטיין סבתא של מיקה.

ילדות

ההורים של אסנת נפגשו כשאימא שלה, תמר ירדני, הייתה בת 16 ואבא שלה, אורי יפה, היה בן 18. אמה הייתה חניכה של אביה בתנועת הנוער מחנות העולים בירושלים. היא הפכה להיות מדריכה של ילדים ואביה היה הרכז והמדריך של הבוגרים. שם התחיל הרומן ביניהם. הם עברו לקומונה ברעננה להכשרה והיו צריכים להרוויח כסף, אז שלחו את אביה לסדום ושם עבד והרוויח כסף במפעל האשלג המפורסם. אמה למדה גננות ואחר כך יצאה לקורס גננות, וביחד עם כל הנשים בקומונה עבדו באריזת תפוזים. בין השאר הן עבדו בפרדסים במשק גן מנשה שליד רעננה, משק חקלאי שהקימו ושבו חיו הוריו של אורי.

אסנת נולדה בשנת 1943 בקיבוץ מעוז חיים. לאסנת אח בכור שנולד בשנת 1940 ועוד שלושה אחים קטנים: אח שצעיר ממנה בשלוש שנים, אחות שצעירה בחמש שנים ואח שצעיר בעשר שנים.

כשאחותה נולדה הביאו אותה ברכב משוריין אל הקיבוץ כי זה היה בזמן מלחמת השחרור, שנת 1948, ואי אפשר היה לנסוע בכבישים בבטחה. כשאסנת נולדה היה נהוג בקיבוץ להכניס את התינוקת שהגיעו מבית היולדות ישר לבית תינוקות, בלי ההורים. אימא שלה הייתה באה כל שעתיים להניק אותה, וככה גדלה בבית הילדים מתינוקת עד כתה ט', ועד הצבא גרו במשותף שלושה בחדר. רק אחרי הצבא כל אחד קיבל חדר לבד.

בבית התינוקות הייתה להם מטפלת, ובכל חדר היו ארבעה ילדים. הגן היה מגיל 3 עד 6, אז כל שנה היו הבוגרים עולים לכיתה א' לבית משותף שכלל חדרי שינה, מקלחת, כיתה, חדר אוכל ומטבחון קטן.

בשעה 16:00 היא ואחיה היו נפגשים בחדר ההורים, שם היו עד 20:00, ובשמונה ההורים היו הולכים לאכול בחדר אוכל. כל ילדי הקיבוץ שיחקו ביחד ליד חדר האוכל – תופסת, מחבואים ומשחקים נוספים… עד כיתה י"ב שיחקו על הדשא, לא היו טלוויזיה או מחשב. אחר כך ההורים לקחו את הילדים לבתי הילדים להשכיב אותם לישון. בכיתה היו הילדים משחקים קלאס, גולות, גומי, חבל ומשחקים נוספים. הם היו גם יוצקים עופרת לתבנית בחול בצורת אקדח – מחממים עופרת עם פינג'אן ויוצקים על החול תבנית של אקדח ואחר כך משחקים עם זה. במשחק היו צריכים לצעוק "הולד!" ("עצור!") כשמכוונים על ילד את האקדח. בבתי הילדים ההורים כמעט לא היו מעורבים בחינוך של הילדים, הם היו בעבודה שלהם וסמכו על אנשי החינוך.

בכיתה ג' הגיעו אליהם ילדי חוץ – ילדים שגדלו במשפחות שלא יכלו לגדל אותם פיזרו אותם בקיבוצים ולפי גילאים הם נכנסו לכיתות. "כמו שמכניסים ילדים לפנימיות, הם הגיעו אלינו לקיבוץ – מכל העדות, ומכל הארץ. לחלק היה מאוד קשה עם החינוך המשותף אז הם לא המשיכו. השתדלנו לקלוט אותם, ובשעות המפגשים עם המשפחות הם הצטרפו לבני כיתתם למשפחה שלהם".

בית הספר היה בניין שבו היו כיתות ומעבדות. אסנת למדה נגרות, מלאכה, אנגלית, מתמטיקה ואת כל מקצועות הבסיס. בגיל הנעורים, כיתות י' עד י"ב, היו בבניין עם מעבדות וספריה, היו שיעורי מלאכה, נגרות, אנגלית, מתמטיקה ומקצועות הבסיס.

אסנת גרה ב"בית רכבת" עם שלושה בחדר, גם בנים וגם בנות בחדר אחד. הם היו בקשר נהדר, כמו אחים. היא הייתה עם עוד חבר וחברה. כשהיא וחברתה התלבשו, ביקשו מהבן להסתובב או לצאת מהחדר. כך גרו עד הצבא. הם דיברו עברית מכיוון שכולם נולדו בארץ. אסנת נשארה בקשר מאוד טוב עם חברים מהקיבוץ ובעיקר עם בני הכיתה שלה. אחת לכמה שנים הם נפגשים. בקיבוץ נשארו שלושה חברים מהכיתה. הם היו 12 ילדים בכיתה והם היו בשבילה כמו משפחה.

געגוע

אסנת מתגעגעת להורים שלה שכבר אינם. הם חיו בקיבוץ עד יום מותם. זו קהילה של אנשים שחיו בקיבוץ, שגידלו שם את הילדים, חגגו איתם את החגים. הזיכרונות מהקיבוץ הם הגעגועים שלה, להורים ולחברים.

הגעגועים לחברים הם כי גדלו ביחד, חיו בבית משותף שבו ישנו ביחד, למדו ביחד ואכלו ביחד, והיחד הזה יצר קשרים של אחים ואחיות כי היא ראתה אותם יותר משראתה את האחים שלה, אז הקשר מאוד חזק. עד היום היא איתם בקשר, נפגשים אחת לחמש שנים בערך כל פעם במקום אחר, עושים טיול ביחד. יש קשר של משפחה אחת גדולה.

בנוסף, אסנת מתגעגעת לביחד בחברה הקיבוצית, לפשטות, לעזרה אחד לשני, לחגים. בשבועות כשמביאים ביכורים, בקציר החיטה בעומר. אבא שלה היה אחד מהקוצרים ואימא שלה הייתה מנגנת באקורדיון. אימא שלה גם לימדה את הבנות ריקודים. בפורים היתה מסיבה לילדים לחוד בבית הספר, ולהורים לחוד.

חגים, מועדים וטיולים בקיבוץ

החגים היו בחדר האוכל – המבנה הכי גדול בקיבוץ. שם הם היו עושים את סדר פסח למשל. הייתה הגדה שכתבו בקיבוץ על פי המסורת ושילבו בה ריקודים ושירים. אימא שלה ניהלה את החלק המוזיקלי בנגינה על פסנתר, הייתה מקהלה ששרה שירים. ילדי בית הספר היו רוקדים, כמעט כל כיתה הייתה מכינה ריקודים או דקלום מההגדה. "גם הילדים שלי זוכרים את זה מהקיבוץ". גם הטיולים השנתיים היו מאוד מיוחדים.

בר מצוות ובת מצוות חגגו בהחלט. היא הייתה בנוער העובד וכל כיתה חגגה ביחד, לא היו חגיגות נפרדות לכל ילד, הבנים והבנות חגגו באותה שנה ביום אחד. היה טיול, והיה אירוע: בני המשפחות באו והם הזמינו אורחים, היתה חגיגה עם כתובות אש, תרגילי ספורט, ועשו במשך שבוע או חודש (אני כבר לא זוכרת) משימות בר מצווה: עבודה בקיבוץ, בכתיבה, נתנו להם מאה שאלות על הקיבוץ (כמה תושבים? כמה פרות חולבות? כמה תרנגולות מטילות? איזה ענפים יש בקיבוץ?). היו להם משימות של לעשות משהו למען הקיבוץ – ליצור משהו, לפתח גן ציבורי, הם היו לוקחים פינה ומפתחים את הגינון. אחר כך הייתה להם פינת חי, טיפלו בחיות, ועשו עוד משימות כאלו ששייכות לכלל הציבור. גם כיתה י"ב הייתה משימה לכל כיתה, לאסוף כסף ולעשות משהו למען הקיבוץ. הכיתה של אסנת גידלה חלקה של גזרים, מכרו אותם ועם הכסף קנתה מתקן מים קרים לקיבוץ שהיה מחוץ לחדר אוכל.

צבא

אסנת הייתה בקיבוץ עד אחרי הצבא. בצבא היא הייתה ביחידת מבצעים בחיל האוויר, היא עברה מספר בסיסים בתקופת הצבא ואת רוב השירות עשתה בחצור. כחלק מתפקידה הייתה רושמת טיסות ממריאות ונוחתות – מקבלת הודעות ושולחת לטייסות ולמגדל הפיקוח.

אחרי הצבא חזרה לקיבוץ, עבדה בלול כחצי שנה ואז שלחו אותה להתנדבות בקיבוץ קדמה, שם היא הייתה כמעט שנה וחצי, מה שנקרא היום שנת שירות. בקדמה אסנת הייתה מרכזת הלול ומרכזת קניות לקיבוץ. לא היו מכולת או סופר בקיבוץ ולכן הייתה נוסעת לעיר בטנדר של הקיבוץ וקונה אוכל, או שהייתה מזמינה מן המפעל.

אחיה הבכור עמיר היה מח"ט בשריון, והוא נהרג בשנת 1977 בתאונת דרכים בדרך לחטיבה שלו בסיני. אסנת למדה לנהוג בגיל 12 אצל אבא שלה – על הג'יפ בשדות שבאזור הקיבוץ. כשהתגייסה לצבא שירתה בחלק מהזמן בחיל האוויר בקרייה בתל אביב ושם עשתה רישיון נהיגה בגיל 18.

בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, אסנת שירתה במילואים בתפקיד תצפיתנית בבסיס חיל האוויר בחפץ חיים.

לימודים ועבודה

אסנת ביקשה מהקיבוץ ללמוד באקדמיה לאמנות בצלאל אך הם לא אישרו לה. אמרו לה לחכות שנה או שנתיים ("מתי הם רוצים שאני אלמד, כשאני אהיה בת 30?"), לכן החלה התלבטות קשה – לעזוב את הקיבוץ או להישאר?

לבסוף החליטה לעזוב. זו ההחלטה הכי קשה שלה בחיים, גם לה וגם למשפחה, למרות שההורים תמכו בלימודים. היה לה קשה לעזוב חיים יפים ונוחים עם משפחה קרובה ואוהבת וחברה תומכת ובלי דאגה לפרנסה. זה היה שינוי מאד משמעותי בחייה, לעבור לגור בעיר ולדאוג לפרנסתה. סבתא וסבא שלה שחיו בירושלים עזרו לה בשכר הלימוד, ובשנה הראשונה שבה היא למדה בירושלים היא גרה אצל דודה שלה. אחר כך עברה לגור עם חברת ילדות מהכיתה שלה בקיבוץ, שבאה גם ללמוד בבצלאל, שתיהן שכרו ביחד חדר בבית של משפחה. אסנת למדה אמנות, והתמחתה בצורפות.

משפחה

בשנה שסיימה את לימודיה בבצלאל התחתנה עם ארנון קיזלשטיין, שהיה החבר שלה. אסנת וארנון הכירו בזכות חברה משותפת, שהיתה בגרעין של ארנון ולמדה עם אסנת בבצלאל. בפורים החברה הזאת הזמינה את אסנת למסיבה, ארנון קלט אותה והזמין אותה לרקוד. למחרת חבר של ארנון מהגרעין שהיה לו רכב הזמין אותה ואת ארנון לטיול, ובנסיעה ובטיול הקשר שלהם התחיל… בפורים הזה הייתה הפעם האחרונה שארנון רקד.

ארנון למד באוניברסיטה והתחיל לעבוד, אז הם היו מתראים רק בסופי שבוע או כשהגיע לירושלים למבחנים. אסנת וארנון נשואים כבר 50 שנה, כשהם התחתנו הם עברו לגור ברחובות, ושנה אחרי החתונה, בשנת 1969, נולד גל, אבא של מיקה. אחריו נולד הבן השני יובל, בשנת 1971.

כשיובל היה בן שנה וחצי פרצה מלחמת יום כיפור וארנון היה במילואים כמעט חצי שנה. אסנת וארנון החליפו רק פתקים מכיוון שלא היו טלפונים. זו הייתה שנה מאוד קשה, גם שלושת האחים שלה היו במלחמה והיה המון מתח וקושי. האח הצעיר שלה איל נפצע וכשהשתחרר מבית החולים גר אצל אסנת כדי לנסוע לטיפולים בבית חולים תל השומר, זה היה לו יותר קרוב מהקיבוץ.

בשנת 1977 נולדה אדוה, הילדה השלישית של ארנון ואסנת.

כיום יש להם שבעה נכדים: יערה הנכדה הגדולה (של גל) בת 21, השתחררה לא מזמן מהצבא. שחף בן ה-19 (של גל) נמצא בשנת שירות. יואב (של יובל) מסיים תיכון. מיקה הילדה הכי קטנה של גל לומדת בכיתה י'. אורי בכיתה ט' ועידו בכיתה ו', שניהם הבנים של יובל. ויעלי, בת 14, הבת של אדוה.

אסנת וארנון גרים ברחובות וגידלו שלושה ילדים נהדרים ומקסימים. בהתחלה גרו בקומה שלישית ואחר כך עברו לקומת קרקע כי אסנת ממש רצתה גינה שהייתה לה חסרה אחרי הקיבוץ. אחר כך עברו לשכונה של בתים פרטיים, סוף סוף היא הרגישה בבית שיש להם גינה. החופשים שאסנת וארנון עשו עם הילדם לאילת או לכנרת היו בדרך כלל באוגוסט כי באוגוסט ארנון קיבל חופשות. "היה לנו כיף וזה לא היה קשה כי אני גרתי במעוז חיים בחום של חמישים מעלות בלי מזגנים או מאווררים".

לפני עשר שנים ארנון יצא לפנסיה והם חוגגים את הפנסיה הרבה עם המשפחה.

אסנת עבדה כמורה למלאכה ולחינוך מיוחד, והיתה מנהלת אזורית בפרויקט של משרד החינוך לתמיכה לימודית בילדים שנעדרים מהלימודים בגלל מחלה או פציעה ממושכת. מאז שיצאה לפנסיה אסנת מתאמנת ועושה צ'י קונג, התעמלות בבריכה, עוסקת באמנות, מציירת מנדלות, משתתפת בחוג צילום ומתנדבת בארגון נשים לנשים שנקרא סורופטימיסט – הן פועלות למען נשים שזקוקות לעזרה, אוספות כספים במכירה של חפצים, תורמות לנשים מלגות כדי שיוכלו ללמוד מקצוע וכל שנה מצליחות להשיג מלגה לחמש-שש נשים. בנוסף היא גם בארגון רוחני שנקרא ברהמה קומריס, שהמרכז שלו בהודו. הם נפגשים, עושים מדיטציות, שומעים הרצאות ולומדים יחד.

אסנת גם נפגשת עם חברות ועושה טיולים. היא בקורס תקשורת קהילתית (התנדבות קולנועית לקהילה) ובחוג צילום עם מדריך בגדרה. בחוג הצילום הם יוצאים מוקדם לצלם את הזריחות או נוסעים למקומות שונים לצלם, והיא נהנית מאוד מכל העשיה.

היום היא נוסעת ליום הזיכרון בקיבוץ מעוז חיים, שם גר אחיה עמיר שנהרג. בחרו את המשפחה שלה להדליק משואה באתר ההנצחה לנופלים, כל שנה בוחרים משפחה שכולה שתדליק את המשואה.

 מוזיקה

אימא של אסנת הייתה מורה לפסנתר ולמוזיקה בקיבוץ וארגנה את כל החגים. פעם היא ארגנה ערב ביאליק וכל כיתה המחיזה איזשהו שיר של ביאליק או סיפור שלו. הכיתה של אסנת המחיזה את "שה וגדי", בכיתה ד' או ה'. פה נסגר מעגל, כי היום מיקה מנגנת בפסנתר וממשיכה את שרשרת הנגינה של תמר, אימא של אסנת.

יום אחד כשהיא אספה את מיקה משיעור הפסנתר, אסנת סיפרה לסוזנה, המורה לפסנתר של מיקה, שאימא שלה הייתה מורה לפסנתר. מסתבר שסוזנה הייתה בהשתלמויות שאימא של אסנת עשתה, ולא רק זה! היא אמרה: "חכי חכי, תראי יש לי ספר שאימא שלך כתבה". אימא שלה כתבה כמה ספרים לילדים על נגינה, היא הראתה לה ספר שהיא קיבלה מתנה מאימא שלה והיא סיפרה שהיא הייתה אצלה בקיבוץ, בבית של ההורים של אסנת. זה היה מפגש שממש סגר לה מעגל ומאד מאד ריגש אותן, וגם את מיקה הנכדה – עולם קטן מאוד.

המשפחה של אסנת: הורים, אחים, סבים וסבתות

מימין: תמר, אמא של אסנת, מנגנת במסיבת סוף השנה בקיבוץ,  הצגה בסיום כיתה י"ב "גם הוא באצילים",  אסנת בכיתה ב' בבריכת השחייה עם בני כיתתה

למעלה מימין לשמאל: אסנת מפסלת בבצלאל, אסנת בטירונות בצבא ובתמונה

למטה מימין למשאל: אסנת וארנון  מתחתנים, אסנת בשירות הצבאי בחיל האוויר

הזוית האישית

גלי, ליהיא ומיקה: מאוד נהנינו מהתכנית והסתקרנו לשמוע עוד סיפורים מעברה של אסנת. היינו רוצות לאחל לאסנת המון אושר, בריאות ונחת עד 220.

אסנת: היה מאד נחמד להעלות זיכרונות. זה תמיד נחמד לספר ולראות שאתן מתעניינות מרחיב לי את הלב. אני מאוד שמחה מהמפגשים, זאת פעם שנייה שאני עושה את זה וזה מאוד כיף. זה נחמד שאני מרחיבה את הסיפורים לעוד מעגל .