מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה דבולט, קודם שטיינהאור (משמעות השם סתת ביידיש). נקראתי על שם סבתי מצד אמא. המשפחה של אמי מגרודנו, היום ביילורוסיה, ואז היתה בפולין. המשפחה של אבי מקיילצה, פולין.

נולדתי בקזחסטן, ב25.12.45, אחרי מלחמת העולם השנייה. הורי שרדו את השואה, אך כל משפחתם נספו בשואה בפולין.

גרנו בגרמניה עשר שנים, כשחיכינו לוויזה לארה"ב, כי החלום של אמי היה להגיע לשם- לארץ " האפשרויות הבלתי מוגבלות". בגרמניה הלכתי לבית ספר קתולי עד כיתה ה', והייתי תלמידה  טובה. הייתי צריכה לצאת מהכיתה כשלמדו שיעורי דת. גם אחותי ריטה, שהייתה בת שתים עשרה, עשתה כמוני. נולד לנו עוד אח בגרמניה, שנקרא צבי, על שם הסבא מצד אבא.

כשהייתי בת עשר עברנו באונייה לארה"ב. הפלגנו בחורף באוניה ישנה ששימשה בעבר אוניית מלחמה. היו סערות והרבה אנשים הקיאו רוב הזמן, כולל אמי. אחרי עשרה ימים הגענו לניו-יורק, ואני זוכרת שלא הרגשתי משהו מיוחד. לא הבנתי איפה הריגוש שאני אמורה להרגיש, הרי זאת ארץ החלומות.

נכנסתי למערכת החינוך הממלכתי בניו- יורק, ולמדתי אנגלית מהר מאוד. הייתי תלמידה טובה כל השנים, למרות שבכיתה ו' הפרעתי לא מעט בדיבורים עם השכן שלי. המורה הזהירה אותי שלא אתקבל לתוכנית מיוחדת, שבה לומדים בכיתות ז'-ט' במשך שנתיים. מיד השתפרתי והתקבלתי לתכנית. שמחתי מאד, כי בגלל היותי מהגרת השאירו אותי כיתה. בגרמניה כבר הייתי בכיתה ה', ושם שיבצו אותי לכיתה ד'. עכשיו חזרתי למחזור הנכון.

התקדמתי בלימודים, והמשכתי לתיכון ובסיומו התקבלתי לאוניברסיטה טובה בניו-יורק. בבית הספר התיכון התעניינתי בסוציאליזם וחברה של אחותי סיפרה לי על קיבוצים בישראל. זה הצית את סקרנותי, ונתן לי אתגר לעתיד. לפני תחילת הלימודים באוניברסיטה נסעתי בתכנית קיץ לישראל, ושלחו אותי לקיבוץ כפר הנשיא. שם הרגשתי מיד בבית. התכנית כללה אימוץ אצל משפחה מחברי הקיבוץ, ולעתים קרובות התארחתי אצלם לארוחת ארבע, שכללה תה אנגלי ועוגה (רוב חברי הקיבוץ עלו מאנגליה).

שאלתי הרבה שאלות על החיים בקיבוץ, ועל ישראל. בסוף הקיץ ידעתי שזאת צורת החיים שמתאימה לי. החלטתי שאני אעלה לישראל ואחיה בקיבוץ, אבל חזרתי לארה"ב, על מנת ללמוד ולסיים תואר ראשון לפני העלייה. לפי המלצת ההורים המאמצים בקיבוץ, הצטרפתי לתנועת נוער "הבונים" ושימשתי מדריכה במחנות הקיץ. למדתי הרבה שירים בעברית מהשליחים הישראלים במחנות וגם בניו-יורק.

את השנה השלישית ללימודים למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, ולמדתי קורסים בתנ"ך, ארכיאולוגיה וגם רוסית. לאחר השנה הזאת חזרתי לניו-יורק, לסיים את הלימודים לתואר, בנושא דתות. זאת הייתה שנת 1967, וביוני פרצה מלחמת ששת הימים. אחי היה בין המתנדבים הרבים שנסעו לארץ, לעזור למלא את החוסר בעובדים, במקום החיילים שלחמו. אני לא נסעתי כי במילא התכוונתי לעלות לארץ בסוף הקיץ, אחרי העבודה במחנה של הבונים.

בספטמבר 1967 עליתי לארץ. בדרך נשלחתי לבריה"מ ליצור קשר עם מסורבי עלייה יהודיים, ולהביא להם קצת מזכרות מישראל. פגשתי שם אנשים שעלו ארצה כמה שנים לאחר מכן, ואני שומרת אתם קשר עד היום. כעבור מספר שנים התחילה העלייה הגדולה מבריה"מ, ובתנועה הקיבוצית הקימו את תכנית "בית ראשון במולדת". הקיבוץ שלי, כפר הנשיא, נרתם למשימה, ובמשך כחמש עשרה שנים קלטנו כל שנה עשר משפחות, שגרו בקרוואנים שהביאו לקיבוץ. היות ואני למדתי רוסית באוניברסיטה ויכולתי לתקשר איתם, הפכתי למטפלת שלהם. טיפלתי במשפחות האלו: קבלתם, דאגה להשמת ילדיהם במסגרות החינוך בקיבוץ, וגם במוסדות אחרים, במיוחד עבור הנערים. סייעתי עם  הבנקים, עמידר, אולפן, עבודה, והסעתי אותם לדירות שלהם בערים שאליהן הם עברו אחרי שנה. מספר משפחות נשארו בקיבוץ והתקבלו לחברות.

לפני שהשתקעתי סופית בקיבוץ, ב1969, למדתי עוד שנתיים באוניברסיטה בירושלים, תנ"ך וחינוך, וקיבלתי תעודת הוראה בתנ"ך. לימדתי כמה שנים בבית הספר התיכון בכפר בלום, תנ"ך ועברית לנוער עולה (נעל"ה- נוער עולה לפני הורים). אבל לאחר שהתחתנתי וילדתי שישה ילדים, נשארתי לעבוד בקיבוץ: בחינוך, בבישול, באולפן, וגם בעבודות זמניות אחרות. התאים לי להתנסות בתחומים שונים בקיבוץ.

התחתנתי בשנת 1970, עם בחור אמריקאי שהגיע לאולפן בקיבוץ, בשם דוד דבולט. קיבלתי שם משפחה חדש. דוד (דייב) החליט להישאר בארץ, והקיבוץ התאים לאופיו, כי הוא גדל בכפר בארה"ב. ילדנו וגידלנו שישה ילדים, אך אחרי שלושים וחמש שנות נישואים התגרשנו, ואנחנו שומרים על יחסים חבריים.

עכשיו אני בפנסיה, אבל עדיין עובדת בהוראת עברית מקראית, דרך האינטרנט. נעים לי לפגוש במסך אנשים שרוצים ללמוד תנ"ך במקור, מכל הארצות בעולם. אני נהנית, והתלמידים מעריכים אותי.

סבתא שרה בארה"ב

סבתא שרה  בגרמניה עם אחותה רבקה ואחיה צבי

הזווית האישית

סבתא שרה: היה מעניין להיכנס לחוויה של כיתה ולהתחבר לנכדי, אבישי, במסגרת הזאת.

הנכד אבישי: היה לי כיף לשמוע את הסיפור של סבתא שלי.

איל: היה מעניין ,למדתי דברים חדשים והכרתי את סבתא של אבישי.