מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ברוסיה ב- 25 במרס 1961, באותה שנה שבה האסטרונאוט הראשון של רוסיה טס לחלל. שמו היה גגרין (???????). "גגרין" היתה המילה הראשונה שהוצאתי מפי, כשהייתי בת שנה!

 

בגן וגם בביה"ס היו לי הרבה חברים והיינו משחקים המון משחקים בהפסקות, כמו: קלאס, חבל קפיצה, מחבואים ועוד.

 

בגיל שתים-עשרה קנו לי אופניים יפים, ובכל יום אחרי הלימודים נסעתי עם חברים רחוק מהבית, עברנו דרך חוף הנהר דון, שם נגלה לפנינו נוף מרהיב, הכל ירוק, עצים, פרחים. אבל בעיני – ארץ ישראל הכי יפה מהדרום ועד הצפון.

 

מכיתה א' למדנו צרפתית. אהבתי את כל השעורים ובמיוחד את תיאטרון הבובות שהמורה הציגה לנו. בכיתה ח' הלכתי לחוג ספורט. היה מעניין לעשות תחרויות בריצה, בכדורסל, התעמלות וכד'.

 

ספורט במשפחתי היה חשוב מאוד, כדי לשמור על הבריאות. בסוף לימודי בביה"ס קיבלתי מדליית זהב על ציוני 100 ולאחר מכן למדתי באוניברסיטה מקצוע – מורה לצרפתית. עד היום אני משתמשת בכל מיני משחקים בדקדוק במשך הלימודים עם תלמידיי, וזה מוצא חן בעיניהם.

 

לפני חמש עשרה שנים, כשהייתי בת שלושים ושמונה, עלינו לארץ – אמא שלי, בני והאחיין. אנחנו באנו ממשפחה מסורתית, ובארץ קיבלו אותנו אנשים דתיים וחילוניים, שנרתמו למשימה. הם סייעו לנו בהבאת בגדים חמים, מוצרי חשמל ועוד.

 

המשפט "כל ישראל ערבין זה לזה" מתאים לתחושה הכללית שהייתה לנו. בני, מארק, למד בישיבה. הוא כבר ידע עברית, מה שהקל על כולנו. אני זוכרת את קבלת השבת, הברכות והשירים. היתה אווירה משפחתית של אחדות ושמחה. כל זה יכול להיות רק בארצנו. אחרי שלוש שנים בני התחתן עם כלתי הלנה. במהלך החופה חשתי שזהו מקומי, ביתי ושורשיי היהודיים.