מאגר סיפורי מורשת

סבתא ליזון קלימי מספרת לנכדתה שולמית,

נולדתי בקזבלנקה שבמרוקו בשנת 1963, להוריי משפחת אפריאט. עליתי לארץ בהיותי בגיל שנתיים, בשנת 1965,

הסיפור שלי התחיל כשהייתי בת שלוש, הלכתי בפעם הראשונה לגן, לאחר שעלינו לארץ ממרוקו. כמובן, שלא ידעתי  עברית, לאט לאט למדתי בגן לדבר בעברית. וכך הוריי למדו ממני את השפה. שעד אז דיברו איתי בצרפתית.

בגן היה לי מאוד כיף ונעים. שיחקתי, למדתי והכרתי את הילדות המתוקות שמאוד אהבתי. כל השבוע חיכיתי וציפיתי רק ליום אחד שיבוא, ליום  שלישי, מתי היא כבר תגיע…? ושוב אפגוש אותה. מאוד אהבתי את  כוכבה המנגנת. היא ניגנה בכלי מאוד יפה גדול ומרשים. כוכבה ממש לבשה אותו על כתפיה והחלה לנוע אתו מצד לצד, לפתוח לסגור לפרוט עם האצבעות במהירות רבה.

הדבר שבה את ליבי מאוד, וכאשר הייתי חוזרת הביתה, לא תאמינו, הייתי לוקחת כיסא, כן כיסא זה לא כיסא כמו היום זה כיסא אחר מהימים שלנו – כיסא ללא משענת אלא חתיכת עץ עם פורמייקה ומתחתיו ארבע רגלים. הייתי הופכת אותי ומחקה לאימא שלי את כוכבה המקסימה. רוקדת ושרה. ככה עברה לה השנה בגן.

עליתי לגן חדש אבל כוכבה לא עלתה איתי, היא נעלמה. ממש הייתי עצובה שלא אפגוש אותה שוב. אך המשכתי לחקות אותה, ומאוד רציתי גם ללמוד לנגן כמוה, באקורדיון הגדול והמרהיב שלה. כל יום ביקשתי מההורים שלי שאני רוצה להיות כמוה גם לנגן לשיר ולשמח ילדות.

בינתיים גדלתי והייתי כבר בת ארבע. ההורים שלי חיפשו מקום ששם אני אוכל ללמוד לנגן, מכיוון, שהם היו עולים חדשים, הם לא כל כך ידעו לאן לשלוח אותי, ומה לעשות עם הרצון העז שלי ללמוד. הם חשבו שזה אולי יעבור ויחלוף, אבל זה היה בדיוק ההפך.

באחד הימים היה זה ביום אביבי נעים ושמח הגיעו לשכונה עולים חדשים מרומניה. לא הכרנו אותם, וגם לא שמענו עליהם. הם התמקמו בבניין ממול. מידי פעם ראינו אותם. אמרנו להם שלום, שלום ולא יותר. גם הם לא ידעו היטב את השפה וגם אנחנו.

באחד הימים עברתי עם אבא שלי ושמעתי קול  נגינה עדין, יפהפה ומדהים. קול מוכר וענוג שהכרתי, זה היה קולו של האקורדיון. ביקשתי מאבא שייקח אותי אליהם. אך הוא אמר – הם חדשים פה. ניתן להם להתאקלם, ואז נבוא לבקר.

בחנוכה של אותה שנה כבר היינו כמעט חברים שלהם. אימא דיברה איתם וביקשה מהם, אם הם יכולים ללמד אותי לנגן. הם צחקו ואמרו: היא ממש קטנה, אי אפשר ללמד אותה. אימא עמדה על שלה ואמרה: אני אביא את הילדה ותראו כמה היא מוכשרת, ואז בוודאי תחליטו אחרת.

למחרת כבר הגעתי אליהם הבית. עם ההורים שלי. הם ניגנו לי באקורדיון. ואני ממש הייתי נרגשת לשמוע את הצלילים המרגשים, שפורטים בתוך ליבי. ולפתע הם אמרו בואו וניתן לה את האקורדיון, שתניח על כתפיה ונראה איך היא מסתדרת. וכשראיתי את האקורדיון האדום והזוהר מונח על כתפי כמעט ולא נשמתי מרוב שמחה, הידיים שלי רעדו..

אך השמחה הייתה לא לזמן רב מידי. האקורדיון היה גדול עלי ולא יכולתי לראות ממנו כלום, ובטח לא לפתוח ולסגור את המפוח. קשה לתאר את האכזבה הגדולה שהייתה לי.

שמעתי אותם מדברים ואומרים, הידיים והאצבעות שלה קטנות  מידי היא צריכה לגדול עוד שלוש שנים לפחות. יצאתי משם עם תקווה גדולה. עוד כמה שנים גם אני יכולה.

ככה עברו להם השנים למדתי לנגן אצל מורה עיוורת אישה מאוד מיוחדת. השתתפתי בקונצרטים והופעות. ניגנתי ושימחתי בבתי אבות.

וכאן בעצם מתחיל הסיפור ממש. בפורים באתי לשמח בבית אבות. הבחנתי שאישה זקנה אחת, במקום לצחוק ולשמוח.. היא רק בוכה ובוכה כל הזמן. לא הבנתי מה קרה? ואז התברר, שבכל פעם שהגעתי, הזכרתי לה את הבת שלה שנספתה בשואה, שגם היא הייתה מנגנת. עמדתי מולה והתקרבתי אליה, היא חיבקה אותי בידיה החלשות אך בחוזקה, היא בכתה חרישית, ואמרה לי, מיידלע שלי לאה'לה ממה שלי. תבואי לכאן תמיד. את נותנת לי כוח.

האקורדיון שמשמח לבבות

הזוית האישית

הנכדה שולמית: תודה לך סבתא על הסיפור המדהים שלך. מאחלת לך בריאות והרבה שמחה לך ולסובבים אותך.