מאגר סיפורי מורשת

סבתא דינה נולדה בשנת 1958 בעיר צפת.

סבתא דינה ספרה לי  על אסון מעלות:

כשהיא הייתה בכיתה י' בתאריך 15.5.74 היא יצאה למסע גדנ"ע, והם היו אמורים לישון באוהלים ב'גשר עבדול'. הם פגשו חיילים בדרך שאמרו להם שמצאו עקבות של מחבלים, ולכן הוחלט לשנות מסלול וללכת למקום סגור. הם הגיעו לבית ספר 'נתיב מאיר' במעלות.

סבתא מספרת שהם הגיעו בסביבות הצהריים לבית הספר, התארגנו במקום ועשו שמח. הם שרו, רקדו צחקו ואפילו עשו קומציץ. בלילה הם התחלקו לשתי קבוצות, בנים ובנות, וכל קבוצה ישנה בקומה נפרדת.

וכך סבתא מספרת: "ב 3:30 לפנות בוקר ראינו שהמאבטחים שלנו ישנו בחוץ עם נשק, והמורים/ות והקצינה היו איתנו. כמה דקות אחרי שמענו את המורה צועק "מחבלים מחבלים" והיינו בטוחות שהבנים מותחים אותנו. לאחר מספר דקות נוספות שמענו יריות והתחילו צרחות בבניין, ואז ראינו במו עינינו את המחבלים האיומים". הם הורידו את הבנות לקומה שנייה וריכזו אותן בפינה אחת. המחבלים נכנסו לכיתה ופיזרו מטעני חבלה וביקשו  מהם לשבת בין המטענים. הם חילקו להם דפים שכתוב עליו בכתב חרטומי מצרים:  "אל תדאגו אנחנו נשחרר אתכם, אנחנו רק רוצים שישחררו עשרים מחבלים שביניהם היה קוזו אוקומוטו", הוא היה אחד המחבלים הגדולים באותה תקופה.

לפני שהם נתפסו כבני ערובה, המחבלים הצליחו לרצוח עובדת טקסטיל אחת, פגעו בשרת בית הספר, ובמשפחת כהן שגרים מול בית הספר. המשטרה והביטחון עדיין לא ידעו שום דבר. שלחו את הקצינה לתחנת המשטרה להודיע שנמצאים בבית הספר בני ערובה, ואז התחיל משא ומתן בין הצבא לבין המחבלים עד השעה 18:30. הם ביקשו להביא את השגרירים של צרפת ורומניה ורק אחר כך ישחררו את הילדים. במידה ולא הם יחברו את מטעני החבלה וכולם ישרפו.

כשהתלמידים ישבו בחדר סבתא מספרת שהיא התעלפה לכמה שניות, וחלמה שמושיטים לה שני פרחים. היא הייתה בטוחה שלא תישאר בחיים ואז אמרה לחברה בואי נקפוץ והחברה השתיקה אותה. היא ניגשה באומץ לאחד המחבלים ואמרה לו "חרבי אתה יודע מה זה קוראן? כתוב בקוראן שאסור לרצוח". חרבי צחק צחוק מפחיד ופרוע, והוא אמר: "אנחנו נשחרר אתכם אם נקבל את המחבלים שלנו".

בשעה 18:30 החיילים שלנו פרצו לכיתה, ופתחו חלונות וצעקו: "חברה החלונות פתוחים תקפצו מהחלונות". מיד התחיל בלגן ורעש במקום, ועלה עשן של שריפה. באותו אירוע נרצחו עשרים ושניים תלמידים. "אני קפצתי מהחלון ונפצעתי ברגל, ובשחרור שלנו לקחו אותי לבית חולים צפת והתאשפזתי שם".

הרב עובדיה יוסף בא לבקר את סבתא בבית החולים, והיא סיפרה לו את החלום. הרב עובדיה ז"ל, אמר לה שפרחים זה סימן של חיים. הן היו שלוש חברות כמו אחיות . אחת נרצחה ושתיים נשארו בחיים.

אמא שלי היום מחנכת בבית ספר "נתיב מאיר" במעלות וזו סגירת מעגל עבור סבתי.

סבתא דינה במהלך השירות הצבאי

הזווית האישית

יהונתן: קבלתי  מידע חדש על עברה של סבתא. סבתא חוותה אסון גדול כשהייתה נערה, וזה ריגש והעציב אותי לשמוע את הפרטים.

סבתא: אני מאחלת ליהונתן שיהיה תלמיד חרוץ, נבון ובריא. שיהיה חברמן ומשפיע תמיד לטובה על חבריו. המון הצלחה , ברכה ומזל. עלה ותתעלה. שתהיה דוגמא ומופת למדינת ישראל.