מאגר סיפורי מורשת

שמי אירית, גדלתי ברמת גן עם אמא קלרה, אבא מרדכי ואחי הקטן גדי. מא שלי היא ניצולת שואה ובשכונה שבה גרנו היו הרבה משפחות של ניצולי שואה, משפחות קטנות בלי סבים ובלי דודים. גדי ואני דור שני לשואה.

בשנת 1956 נפתח מסך הברזל, וסבא שלי, סבא אליעזר ברנת, אבא של קלרה, הגיע לארץ. מאז היינו חוגגים את הסדר ביחד. אמי הכינה את המאכלים המסורתיים: קניידלך, גפילטע פיש, וסבא היה אב הסדר. הוא ישב תמיד על כורסא מכוסה בסדין לבן עם כריות מצופות בלבן, לבוש קיטל לבן ועל ראשו כיפה לבנה. כשסבא היה מתחיל בקריאת ההגדה, הוא היה בוכה ומחליף את המצרים בנאצים או גרמנים. כל פעם שהיה כתוב בהגדה "מצרי," הוא היה מקריא "נאצי". אחי ואני ממש לא אהבנו את ליל הסדר של סבא, וזה חזר על עצמו מדי שנה. לא היו לנו אף פעם אורחים לסדר, שמעתי מחברות שזה חג יפה, אבל אצלנו כל שנה היה דכאון.

לא ידעתי בדיוק מה קרה בשואה ופחדתי לשאול. כן ידעתי שאמא של קלרה וששת ילדיה הקטנים (האחים והאחיות של קלרה בגילאי 5-15) נרצחו בשואה. כשאמי הייתה נזכרת במשפחה שלה – היא הייתה בוכה, ולא רציתי שאמא תבכה, אז לא שאלתי. אמא לא סיפרה כלום – הסיפור של השואה הפרטית שלה היה סוד, ואנחנו גדלנו בתוך שתיקה מעיקה.

בשנת 1992, כשהייתי בת 42, נסעתי עם יגאל בעלי, סבא של אחינעם, ועם הוריו, לטיול שורשים בהונגריה. במהלך הטיול התוודענו לערים דברצן, העיר שבה גדלה קלרה ובודפשט – העיר שבה היא חוותה את השואה. אבל עדיין לא ידעתי מה באמת קרה שם.

באותה שנה התפרסם הספר של כרמית גיא "המסע ליד חנה" שפותח בסיפור משפחת קיש, המשפחה של כרמית, שהגיעה מהונגריה למחנה עבודה בכפר גסטלינג באוסטריה ושם נספתה. זו הייתה הפעם הראשונה שהתוודענו לסיפור. בשנת 1995 נסעתי עם יגאל לבקר בבית העלמין הנוצרי בגסטלינג, שם ניצבת מצבת בזלת ועליה 80 שמות של יהודים, בהם 7 בני משפחת ברנת.

בשנת 2000, כשאמא הייתה בת 73 (כמוני היום), היא סוף סוף הסכימה לכתוב את הסיפור שלה, וזה ציטוט מהחוברת " זכרונות מהעבר": ".. הגענו הביתה, הרכבת לדברצן עמדה בתחנה. הספקנו לעלות וכבר היינו בדרך הביתה לעיר שבה גדלנו ובה נולדו כל אחיי ואחיותיי הקטנים. אבא חיכה לנו בבית. בכינו מרוב שמחה. אבא אמר שעוד מעט גם אימא והילדים יגיעו.

עברו שלושה חודשים, חג הפסח התקרב. אבא קנה עשר צלחות ועשר כוסות ליין (כוסות קטנות לילדים) וערך את השולחן לסדר. ואז קיבלנו את ההודעה הנוראה מ'הצלב האדום' שהמחנה בגסטלינג הושמד וכולם נרצחו. התברר שכמה שעות לפני השחרור הגיעה קבוצת ס.ס. פיצצו ושרפו את המחנה ואף אחד לא נשאר בחיים…. המשכנו לחיות, הדחקנו את הזכרונות… לא רצינו לחשוב על העבר.

אבא נפטר בגיל 70. הוא מעולם לא התגבר על ההלם שפגע בו. בימים האחרונים לפני מותו, השתבשה עליו דעתו והיה הולך לתחנת האוטובוס ומחכה שעות שאשתו וילדיו יחזרו…. הכאב והסבל מלווה אותנו כל החיים ולא נמוג."

יותר מ-50 שנה עברו עד שאחי ואני הבנו למה דווקא בליל הסדר בחר סבא כדי לבכות את משפחתו שנספתה בשואה.

הזוית האישית

אחינעם: נהניתי מהמפגשים, למדתי על ילדותה של סבתא אירית וזה היה מאד מעניין, בעיקר כי הילדות שלה שונה מאד מזו שלי. סבתא אירית: גם אני מאד נהניתי מהמפגשים. אמנם אחינעם ואני גרות באותו הישוב, אבל לא יוצא לנו לדבר הרבה על העבר, והתוכנית אפשרה לי לספר לנכדה שלי דברים שלא מדברים עליהם ביומיום.