מאגר סיפורי מורשת

אימא יוליה ליבנשטיין מספרת לבנה דוד ליבנשטיין את סיפורה: 

"שמי יוליה ליבנשטיין, לפני הנישואין היה שם משפחתי חיסט. נולדתי בברית המועצות בעיר בשם טבר בשנת 1986 להוריי – אנטולי ודינה חיסט. יש לי אח בכור גדול ממני בעשר שנים מהנישואין הקודמים של אמי.

את ילדותי אני העברתי בבית קטן בנוי מעץ שהיה מחולק לארבע משפחות. בחלק שלנו היו שלושה חדרים ופאטיו. בזמנו היו קשיים כלכליים וההורים שלי עבדו מאוד קשה בכל העבודת המזדמנות. אבא שלי עסק בחקלאות ובנוסף הוא היה שוחט פרות, תרנגולות וכו'. זאת בזמן שאמי הייתה תופרת, בלילות היא תפרה בגדים וביום הייתה מגיע לשוק למכור אותם, עמדה שעות רבות בחוץ, גם בימים חורף המושלגים וקרים במיוחד. החיים היו די מאתגרים, אבל ההורים עשו הכל בכדי שלא נרגיש זאת.

לאמי קוראים דינה ולאבי אנטולי. אחי הגדול, שמו גריגורי. מצד אמי – שם סבתי – סופיה חנוכייבה (יהודיה), סבי – אלכסיי בסילייביץ (רוסי). מצד אבי, סבתי – יבגניה פדורובנה (מהעיר נפטיגורסק, רוסיה), סבי – ניקולאי חיסט לידט (מהעיר צ'רניגוב, אוקראינה).

בילדותי הייתי ילדה טובה מאוד, חכמה ובעלת אינטליגנציה רגשית גבוהה. ההורים שלי לא שלחו אותי למסגרת מעון או גן עקב מספר סיבות אישיות, ולכן גדלתי בבית לבד ותוך כדי כך למדתי להעסיק את עצמי: אם זה במשחקים וגם אם זה בלימודים. כך כבר מגיל 5 באופן עצמאי למדתי גם לקרוא וגם לכתוב. הייתי ילדה מאוד עצמאית וגם מאוד סקרנית. בגיל 6 כבר מאוד חיכיתי להגיע לכיתה א', אך עקב מעבר לעיר אחרת הוריי החליטו שצריך להמתין שנה נוספת על מנת להגיע ישר ללמוד בבית הספר החדש ולא לעשות קפיצות. וכך היה: הוריי קנו שטח לבניית בית ואחרי שנה עברנו למקום מגורים חדש בו הוריי התחילו לבנות בית משלנו. 

בגיל 7 התקבלתי ללימודים במקום החדש אליו עברנו ושם למדתי. לימודים תמיד עניינו אותי, אהבתי מאוד ללמוד דברים חדשים, הייתי עד כיתה ה' תלמידה מצטיינת בכל המקצועות. 

בגיל 13 אני נזכרת באחד הביקורים של סבתי סופיה בביתנו, היא גילתה לאמי שקיבלה חבילה לחג פסח מארגון הסוכנות היהודית ויחד עם זאת שאלו אותה האם יש לה נכדים שרוצים לעלות ארצה וללמוד בבית הספר בארץ ישראל. סבתי מאוד התלהבה וביקשה מאמי שתסייע לה לשכנע את בנה הקטן (אח של אמי) שיאשר לסבתי לרשום את הנכד שלה שבדיוק התאים לתכנית הנ"ל. אמי אמרה לה שתנסה לשוחח עימו (עם אח שלה) ותנסה לסייע, אך שאינה מבטיחה הצלחה, כי מדובר בהחלטה לא קלה.

אני שמעתי את השיחה ומשם בכלל גיליתי שאני יהודיה. ניגשתי אל אמי והתחלתי לחקור אותה עם מיליון ואחת שאלות. בביקור הבא של סבתי ביקשתי ממנה שהיא תברר האם אני זכאית לעלות לארץ ולזכות ללמוד בבית הספר עם היהודים. לאחר הבירור הסתבר שאני לא זכאית בגלל הגיל הנמוך, לתכנית היה אפשר להתקבל החל מגיל 15. מאותו רגע להגיד שהתבאסתי זה לא להגיד כלום.. הלב שלי נקרע לחתיכות קטנות וכל הזמן המוח חשב מה אפשר לעשות על מנת להגיע לארץ.

סיימתי את כיתה ז' והבנתי שאחרי הקיץ הקרוב אני לא חוזרת לבית הספר בו למדתי אלא עולה לארץ בכל דרך אפשרית. היו ברשותי רק חודשיים על מנת להגיע לפתרון – איך לעלות ארצה? והוא אכן נמצא.

מסתבר שאם רוצים משהו מאוד מאוד אז אכן מקבלים אותו! זה רק עניין של כוח הרצון, התמדה ומוטיבציה. ביקשתי מסבתי לקבל טלפון של הסוכנות והיא אכן באחד הביקורים הביאה לי אותו. התקשרתי בעצמי לסוכנות ושאלתי האם יש בית הספר ליהודים כאן ברוסיה, הופניתי לבית הספר בשם "מגדל אור" שבמוסקבה. 

יש! יש!

מכאן רק הייתי צריכה לשכנע את אמי להגיע לשם, וזה היה עניין של מספר ימים. הפעלתי את כל היכולות שלי, והנה היינו בדרך לאותו בית הספר. לצערי, לא יכולתי ללמוד בבית הספר הזה כיוון שנסיעה לשם משכונתי ארכה כשלוש שעות רק לכיון אחד, ופנימייה הייתה רק לבנים.

הרב של בית הספר כל כך התרשם מכוח הרצון שלי, שהחליט הציע לאמי פתרון אחר, והפתרון הזה זה בדיוק מה שרציתי! לעלות לארץ ישראל באופן פרטי ולהתחיל ללמוד בירושלים הקדושה כבר מהשנה החדשה!

לא הייתה יותר מאושרת ממני ולא הייתה ברגעים האלה יותר עצובה מאמי… כן, היא קיבלה את הבשורה מאוד קשה. להיפרד מבתך בגיל 13, ככה, תוך שבועיים?!

התהליך היה קשה ומאתגר, אבל בסופו של הדבר עשיתי את כל הבחינות הנדרשות והתקבלתי לבית הספר שהיה ממוקם בישראל, בשכונת הר נוף שבירושלים. בית הספר היה דתי בשם "אולפנה", בו למדתי ארבע שנים. תוך כדי הלימודים עברתי הרבה קשיים: געגועים למשפחתי ואתגרים רבים. הוריי אכן היו לי מאוד חסרים, אבל ידעתי שהבחירה שלי להיות כאן דורשת את המחיר הכבד – וזה המרחק. גדלתי והתפתחתי מאוד מהר, עם כל הקשיים בחיי היום יום נאלצתי להתמודד לבד ומזה רק התחזקתי. בסיום הלימודים בשנת 2004 -2005 עשיתי עלייה מסודרת ומרגשת.

עיסוקיי

מקום העבודה הראשון שלי היה מיד לאחר סיום בית הספר והעלייה המסודרת, התחלתי לעבוד בסופר כקופאית ולאחר כחצי שנה קודמתי והועברתי להיות אחראית משמרת. כך בגיל 18 ניהלתי בגאווה את כל קו הקופות ועובדי מחלקה שונים. עם זאת, ידעתי שמדובר בסך הכל בתחנת מעבר זמנית עבורי וסופר זה לא פסגת חלומותיי. התחלתי לחפש את מקום העבודה הבא שלי.

כך, אחר ראיון עבודה בחברת צילום וחברת הייטק, התקבלתי לעבוד במוקד המרכזי. גם שם אחרי כמעט חצי שנה קיבלתי קידום והפכתי בהתחלה למנהלת מוקד מכירות ובהמשך גם למנהלת מוקד שירות לקוחות עם אחראיות רוחבית על כ- 17 סניפי הרשת. לאחר שמלאו לי שמונה שנים ברשת, הבנתי שמציתי את המקום ואני חייבת להתקדם.

התחלתי בחיפוש מקום העבודה חדש, ועברתי שני ראיונות עבודה שבהם התקבלתי, אך החלטתי לעצור בראיון הראשון שמאוד עניין אותי, ועכשיו אסביר למה:  היה מדובר במשרד ממשלתי בשם "משרד העלייה והקליטה". בעצם, זה היה מין סגירת מעבר בשבילי, בתור ילדה בת 13 שקיבלה החלטה כה אמיצה לעלות ארצה עד למקום העבודה בו אני כעת יכולה להתקבל לעבוד. התקבלתי כרכזת לשכת מנכ"ל וכעבור שנה קיבלתי קידום למנהלת לשכת מנכ"ל בו עובדת עד היום.

הקמת משפחה

הכרתי את אבא (בעלי) באמצעות שידוך שארגנה לנו חמותי שאותה הכרתי בזמן שהוצאתי לראשונה תעודת זהות לאחר שסיימתי בהליך העלייה. הכרנו ביוני 2005 ומאז המשכנו לצעוד יד ביד ולהקים יחד משפחה. במרץ 2009 התחתנו. בשנת 2010 נולד לנו בן הבכור דוד. בשנת 2014 נולדה לנו בת מישל.

סדר היום שלי

אני קמה בשעה 6:45 ומתחילה בארגון ויציאה לעבודה, מקפיצה את הקטנה לבית הספר וממשיכה למשרד, עובדת עד השעות מאוחרות. היום שלי יכול להסתיים גם ב18:00 בערב וגם ב- 20:00. מדי פעם אני יוצאית מוקדם יותר על מנת לקחת את הילדים לחוגים או כל סידור נוסף אחר. אני תמיד בתורנות עם בעלי.

למען האמת – תמיד כיף להיזכר ברגעים הקסומים של העבר, זה מעניק לי רגעים של שלווה ונחת.

הזוית האישית

דור: אני אהבתי את התוכנית מאוד. אני רוצה לאחל לאימא שלי עוד יותר הצלחה בדברים שהיא תרצה להשיג.

יוליה: דוד המקסים שלי, אני ממש שמחה להיות שותפה לתכנית המקסימה! אני גאה להיות אימא שלך, אתה ילד חכם, רגיש עם הרבה רגישות לזולת. אל תוותר למכשולים שיעמדו בפניך, גם כשאתה נופל דע לקום ולהיעזר באלו התומכים בך והעומדים לצידך. אני מאחלת לך שיתגשמו כל משאלות ליבך! בריאות שלווה ושמחה! אוהבת מאוד, אימא.