מאגר סיפורי מורשת

צבי נולד בעיר בוקרשט, בירתה של רומניה, בתאריך 24.6.1946. בן יחיד להוריו יצחק ואיטה. אביו עסק במסחר כמו מרבית היהודים ואמו הייתה עקרת בית.

לדבריו, הוריו החליטו להסתפק בילד אחד מחשש שלא תהיה להם אפשרות לדאוג לכולם לאוכל. הם עלו לארץ יחד עם משפחה שאביו הוא אחיה של האם במשפחה השנייה, ואמו אחותו של האב במשפחה זו. למשפחה זו הייתה בת יחדה והיא הייתה לצבי כאחות.

לצבי אין זכרונות רבים מרומניה כיוון שהיה ילד קטן מאוד. הוא אומר: "כנראה הדחקתי, לא רציתי לזכור את הרוע שהיה לאחר המלחמה." הוא זוכר שבוקרשט נקראה בתקופתו "פריס הקטנה" כיון שהרומנים ניסו לחקות את הצרפתים בבניית מבנים מרכזיים ובעיצוב גינות ציבוריות. בבית הוריו דברו רומנית, וכשצבי החל להבין רומנית הם עברו לדבר בצרפתית, ועם סבתו הם דברו יידיש. בדיעבד, הוא מודה על זה שדברו בביתו שתי שפות כי הוא יצא נשכר. "כל שפה שאתה רוכש יש לה יתרון", הוא אומר. לימים נודע לו שבוקרשט הוכרזה כגטו פתוח. בעיר היו פוגרומים והרומנים רצחו כמעט חמש מאות אלף יהודים. שנים רבות הוא נמנע מלקיים ביקור שורשים ברומניה, בגלל הרצח הנורא בתקופת השואה. בהמשך צבי הוכר כניצול שואה.

צבי עלה לארץ ישראל בינואר 1950 כשהיה בן ארבע וחצי. הם עלו לארץ באנייה והצפיפות בה הייתה גדולה. בהגיעם לארץ רססו אותם ב-DDT, כפי שרססו עולים רבים, מחשש לכינים, כתוצאה מצפיפות ושהות ארוכה בים. למרות שרבים סבלו מגזזת בעקבות הרסוס צבי אומר: "גזזת, ברוך השם לא היה לי". הם שהו במעברת "שער העלייה" כשבועיים. לאחר שבועיים המשפחה הועברה למעברה א' בבאר שבע.

בשנת 1950 הוקמה בבאר שבע מעברה א', שנה אחריה מעברה ב' ולאחר מכן בסוף שנת 1959, תחילת 1960, הקימו את מעברת חצרים שנקראה "מעברת ממבו", שמוקמה היכן שהיום נמצאת שכונת נווה זאב. במעברות הוקמו אהלים ובכל אהל שוכנה משפחה עם 5-7 נפשות. צבי, הוריו, דודו, אשתו ובתו שוכנו באהל אחד ורק לאחר שהתפנה אהל, הם קיבלו אהל נוסף. התנאים  במעברה היו קשים ולמרות היותו ילד הוא זוכר שהאהל שהיה עשוי מבד קר, לא היה יציב וברוחות, האהל כמעט נעקר ממקומו. בחורף היה קר מאוד, במיוחד בשנת 1950, בה ירד השלג הראשון בבאר שבע. בתקופה זו היו מחבלים שהגיעו לגנוב ולרצוח ונשמעו יריות. הוריו שהיו ללא רקע צבאי היו "רועדים מפחד". כל רעש ורחש שהיה נשמע בלילה, היה מקפיץ אותם מהמיטות. צבי זוכר כיצד דודו אלברט ז"ל ואביו דברו ברומנית והרגיעו אחד את השני.

התנאים הסניטריים במעברה היו גרועים. המקלחות והשרותים היו משותפים. הברזים בחוץ שמשו כמקלחות, והשרותים היו שרותי "בול פגיעה" (ללא חומרים כימיים המותקנים היום בשירותים כימיים). בשנת 1950 הייתה תקופת צנע. בתקופה זו הונהג עי המדינה צמצום במזון.  ולכן כל משפחה הייתה מקבלת תלושים, תלושים לביצים, לגבינות, לשמן סוכר ועוד, לפי מספר הילדים. לא הייתה תחבורה, צבי מספר שילדי המעברה, והוא ביניהם, הלכו מרחק רב לגן הילדים הראשון שהוקם בעיר העתיקה.

צבי ומשפחתו חיו במעברה א' כשנה, משנת 1950 עד שנת 1951. בשנת 1951 עברה המשפחה לגור בבית של 28 מ"ר ברחוב שחל בבאר שבע, שהכיל חדר אחד  ושרותים. דודו ומשפחתו קיבלו בית מול ביתם. הבתים נבנו בשיטה של הנחת יציקות בטון על ידי תותח גדול ממדים ולכן נקראו  "בתי התותח".

צבי אומר: "היום הולכים לסופר השכונתי, קונים חלב יש מקרר לאחסן אותו. בתקופה ההיא, היו עוברים ברחוב חלבנים עם עגלה ומוכרים את החלב. בכדי לקרר אותו היה צריך לקנות בלוק קרח מבית החרושת לקרח.

כדי לקנות נפט – מוכר הנפט היה עובר בעגלה עם נפט, מצלצל ומכריז על בואו  ואנשים היו יוצאים לקנות נפט לבישול ולחימום הבית. צבי ומשפחתו לא ניהלו אורח חיים דתי, ובכל זאת הוריו שלחו אותו לבית ספר דתי "בר אילן", אחד מבתי הספר הדתיים הראשונים בבאר שבע. מבחינתם בית הספר היה קרוב לביתו והוריו רצו שילמד קרוב לבית.

רוב הילדים בשכונה למדו בבית הספר "אחוה" שהיה אחד מבתי הספר היסודיים הראשונים בעיר. צבי אומר "היינו צוחקים  ואומרים אחווה-ראשי תיבות, ארוז חפציך ולך הביתה." בבית הספר הדתי, הוא נדרש לקום מוקדם בבוקר לתפילת שחרית שהתקיימה בשבע בבוקר. כשמורים היו כועסים על תלמידים הם היו מכים בסרגל את התלמידים "אם היית מעצבן אותם, הם היו משאירים את היד שלך באוויר ומרביצים עם סרגל על האצבעות". בכיתה ד' צבי הציב  להוריו אולטימטום ואמר שהוא ממשיך ללמוד רק אם יעבירו אותו לבית הספר אחוה. הוריו נענו לבקשתו וצבי עבר לבית הספר אחווה.

צבי מציין: "היום, במרחק הזמן, אני לא מצטער שלמדתי בבית ספר דתי ואני חושב ומאמין שכל ילד צריך ללמוד קצת יהדות ולהתחבר למקורות ולמסורת."

בביה"ס אחווה הוא למד שנתיים. כיון שמספר התלמידים באחווה גדל, הוחלט ברשות להעביר חלק מהתלמידים, בהתאם לאזורי הרישום לבית הספר "מצדה". צבי הועבר לבית הספר היסודי "מצדה" בתחילת כתה ז'. לדבריו, "מצדה" היה בית הספר יותר  אליטיסטי, כי באופן יחסי התלמידים הגיעו מאזור מבוסס יותר. הוא זכה ללמוד בכיתה מגובשת והוא נהנה מהתקופה הזאת. הוא היה חניך בתנועת הנוער "בני עקיבא", שלדבריו הוא מאד נהנה מהפעילויות בה. הוא אומר:" תנועת "בני עקיבא" הינה תנועה מאוד ערכית וציונית ששייכת לזרם הדתי. באותה תקופה למדתי בבית ספר דתי, על ראשי חבשתי כיפה ואך טבעי היה שאלך לתנועה זו." בהמשך צבי עזב את סניף "בני עקיבא" ועבר לצופים.

צבי מספר: "זכרון מסניף "הצופים". השבט שלי העמיד אותי למשפט והשעו אותי לשבועיים, כיוון שלמדתי ריקודים סלוניים! אז זה היה פשע אפילו בצופים. בחרתי להמשיך עם הריקודים הסלוניים והורחקתי מהצופים. את לימודי התיכון הוא המשיך במקיף א' ואת  שנות הלימודים במקיף א' הוא זוכר לטובה. לדבריו המקיף דאג לטפח בכל אחד מהתלמידים את התחום האהוב עליו. ואפשר לכל תלמיד לבחור, בהתאם לכישוריו, את מגמת הלימוד. היו מגמות עיוניות לתלמידים ברמה העיונית הגבוהה, ולאחרים היו מגמת שרטוט, פקידות, בישול, כלכלת בית ועוד. הוא נזכר: "הבנות שבישלו במגמת בישול היו מכינות אוכל לחבר'ה, שבחבורה שיאכלו בצהריים. אמי שהכינה לי ארוחת צהרים, לא הבינה כיצד ואיך זה שאכלתי בבית הספר. הוא למד במחזור הראשון של מקיף א' במגמת טכנאי כימיה. הם היו 25 תלמידים שהמשיכו ללמוד גם כיתה י"ג.

כשהיה בכיתות י-יא' צבי ביקש מהוריו לקנות לו אופניים שנקראו אז "חרש אופן" צבי אומר קראנו לאופניים: "חרא אופן", בגלל האיכות שלהם. הוריו הסכימו בתנאי שבעזרת אופניים אלו הוא ירכב בכל יום לאחר לימודיו לסבא וסבתא שגרו בשכונה ג', להעביר להם אוכל. צבי אומר: "בכל יום כאשר חזרתי מבית הספר, לפני שאשב לאכול, יצאתי לסבתא וסבא עם הארוחה. ככה חונכתי להעניק ולתת. בעבורי הכבוד לסבא וסבתא היה קדוש".

צבי השתתף בתזמורת כלי הנשיפה הראשונה שהוקמה במקיף א' בעזרתה של המנהלת פועה מנצ'ל ובהדרכתו של ניסים אלשייך שלימים ניהל את הקונסרבטוריון.

הוא אהב ספורט בנעוריו ובעיקר כדורסל. בתיכון הוא  ערך את מדור הספורט של העתון הבית-ספרי "אפיקים בנגב"  בו הוא הביא  לידי ביטוי את אהבתו לספורט ובעיקר לכדורסל .

לאחר שסיים כיתה י"ג' במגמת טכנאי כימיה בשנת 1964, צבי גויס כמו שאר התלמידים במגמה, בנים ובנות, לקמ"ג-הקריה למחקר גרעיני. צבי צוחק ואומר: "קמ"ג-קייטנת מוכי גורל." מחזור זה היה המחזור הראשון שגויס לקמ"ג והיחידי ששירת שנתיים וחודשיים. המחזורים האחרים גויסו לשלוש שנים.

הם עשו טירונות קצרה ובלילה אחד, העמיסו אותם במשאית לדימונה ופיצלו אותם לתפקידים לפי הצורך. לאחר שסיים את שירותו הצבאי בקמ"ג, בשנת 1966, המשיך בקמ"ג, כאזרח ביחידת אב"כ- יחידות מיוחדות בתחום אטומי, ביולוגי, כימי. כאשר נקרא לשירות מילואים המשיך רק ביחידה האטומית. יחידה מאוד מיוחדת של מקצוענים היודעת לטפל באנרגיה אטומית.

לאחר תשע שנים ביחידה האטומית הוא ביקש לעבור ליחידת חרמ"ש- חיל רגלי משוריין של חטיבה 7  של גורדיש, יחידה קרבית היודעת להתגבר על נ"ט-פגז נגד טנקים. צבי ביקש לעבור כיוון שהבין שהסיכוי לטיפול בפצצה אטומית הוא קלוש מאוד והבין שהעשייה שלו ביחידה זו אינה  משמעותית.

במלחמת ההתשה הוא וחבריו היו במעוזים בתעלת סואץ. המעוזים  מוקמו לאורך גשר פירדאן, שבמלחמת שהופצץ ע"י יחידתו למנוע מהמצרים לעבור דרכו.

זכור לו כיצד במלחמת ההתשה המצרים והסודנים היו צופים עליהם. הסודנים הצלפים היו עולים על העצים וצולפים בהם. בנוסף, היו יורים עליהם במרגמות 80 מ"מ, וצבי וחבריו היו שורקים אחד לשני כדי לרוץ ולהתחבא בבונקרים. במעוזים הוא היה חמישים יום וקיבל חופש ליום אחד, היה לו קשה אבל הוא זוכר גם חוויות מצחיקות מהשירות ביחידה. הוא מספר שבסילבסטר, חבריו והוא, כעסו שהם נשארו במעוזים ושאר החברים שלהם חוגגים במסיבות בבאר שבע. החברים ערכו לעצמם "חגיגה מיוחדת ומסוכנת", בהתאם לסיכום ביניהם הם הרימו פצצות תאורה בחצות הליל ופיצו את עצמם. צבי לחם במלחמת ההתשה ובמלחמת יום כיפור.

במהלך השנים בהן עבד בקמ"ג, הוא דאג לבלות ובדרך לחפש את בת הזוג הראויה. אחד המקומות בו בילה היה הפנימייה של הסמינר למורים. הוא מספר: "היו בבאר שבע שלושה מקומות בילוי ששם היו בנות "איכותיות", האחד בית ספר לאחיות, השני מגורי חיילות-מורות, והשלישי, הסמינר למורים שהיה ממוקם מול בית החולים." הוא וחבריו בילו במקומות אלו.  בימי שישי, התקיימו שם קבלות שבת וריקודי עם ובאחד מימי שישי אלו הוא הכיר את אשתו לעתיד והם נישאו ביולי 1972 לאחר חברות של  חמש שנים.

בשנת 1973 נולד בנו הבכור בני (בנימין) ובשנת 1975 נולד בנו השני, נועם. הבן, בני, עובד בכיר באינטל באמריקה ולו שני ילדים, והבן הצעיר, נועם, יושב ראש הועדה החקלאית בבקעת הירדן ולו שלושה ילדים.  לצבי היה חשוב להיות מעורב בחיי ילדיו. הוא  דאג לצאת עם ילדיו לכל טיול ביה"ס ולשמחתו גם ביה"ס דאג ליידע אותו על כל טיול שיוצא על מנת שיתלווה.

צבי גאה מאוד במשפחתו ואומר: "בזכות התמיכה של אשתי, יכולתי להתקדם בכל תחום בו רציתי להתקדם." "הילדים שלי הם חברים שלי". בגלל נסיונו הרב עם נוער, ילדיו מרגישים בנוח לדבר אתו, ומתייעצים אתו בכל נושא.

לאחר שפרש מקמ"ג, עבד כמזכיר המועצה המקומית עומר במשך ארבע שנים.

במשך כ-20 שנה כיהן כמנהל סניף עמידר באר שבע והאזור. בתפקידו היה מעורב בשיקום פיזי של השכונות ג', ד' מרכז ודרום. היה אחראי על הצבה ואכלוס של כל הקרוואנים בדרום, כולל בחבל קטיף, ביש"ע ובשכונת נחל בקע, על קליטת עולי אתיופיה "במבצע משה" ו"מבצע שלמה" ואכלוסם  בדיור זמני עד ליציאתם לדיור קבע.

היה מנכ"ל לשכת המסחר והתעשייה של באר שבע והנגב, גוף המארגן את נושא התעשייה והסוחרים בבאר שבע והנגב. אח"כ היה אחראי על הבטיחות במפעל המגנזיום בנגב והיה מעורב ביוזמות ותהליכים כלכליים.

וכיום, גם בגיל 77, הוא ממשיך לעבוד באוניברסיטה. צבי אומר: "משמח אותי שלמרות גילי, קודמתי בתפקידים באוניברסיטה. מרגש אותי שגם בגיל הזה אני עדיין יעיל בחברה". באוניברסיטה  הוא עובד כחובש וכמנהל מחלקת אבדות ומציאות.

העיר באר שבע והתפתחותה

צבי אומר שעבורו השינויים בעיר באר שבע, זה כמו חלום שלא נתפס, ובכל יום שהוא מגלה ונחשף לשגשוגה של העיר, הוא נרגש.

הוא זוכר את החיים באהל וכיצד העיר הייתה עיר ריקה, ללא כבישים וללא תרבות. עיר נידחת באמצע שום מקום. האוכלוסייה הייתה ברובה ענייה אך יחסי החברה היו טובים מאד. אחת החוויות בהן הוא נזכר היא פתיחת "קולנוע קרן". בזמנו הקולנוע היה ענק בעיצוב עץ ושרשרת אורות זוהרים שדלקו על הקירות. עד היום הוא אינו שוכח את ערב הפתיחה של המקום. לדבריו: "זה היה מדהים. משהו לא רגיל. אני זוכר שמרוב התרגשות לא ישנתי באותו הלילה." לאחר מכן המקום הפך למרכז חברתי, לשם היה מגיע צבי עם חבריו לצפות בסרט ולשחק בשטח, שלא היה מיושב, סביב בית הקולנוע. עד אז היה קולנוע שקראו לו "קולנוע קרח". הוא נקרא כך כי בקולנוע היו קירות מסביב ללא גג והיה קר מאוד. אנשים הגיעו לקולנוע עם שמיכות וכסאות מתקפלים. מקום הבילוי הנפוץ בזמן ההוא היה "מנדיס" שנקרא גם  בר 7 – מועדון הלילה הראשון בבאר שבע.

מועדון זה הוקם ע"י שמוליק קראוס הזמר, ואחיו צדוק שגרו בשכונה א' בבאר שבע. מועדון "המנדיס" היה מאוד מבוקש ומוכר בבאר שבע. הרעיון להקמת המועדון, יובא ע"י האחים קראוס מתל אביב.

היום בעיר יש מקומות בילוי רבים, תחבורה וכבישים נגישים, בית חולים גדול, אוניברסיטה שהסטודנטים שלה מוסיפים ומעשירים את, העיר והעיר הפכה להיות עיר אקדמית שבה הסטודנטים מעורבים גם חברתית. לדבריו לצד היתרונות יש גם חסרונות של עיר גדולה. ישנם הרבה דיווחי תנועה והעבריינות בעיר גדלה.

צבי אומר: "נכון שכל המוסיף גורע, במקרה זה תושבי העיר הרוויחו. אני  אוהב את באר שבע בגודלה הנוכחי."

אהבתו של צבי לספורט טופחה ע"י מורי בית הספר התיכון, ובהמשך חייו הביאה אותו לעסוק בתחום הספורט. צבי היה שופט כדורסל בליגת העל וחבר בהנהלת איגוד השופטים. הוא היה גם אחראי לשופטים בדרום ובליגה למקומות עבודה וטיפח דורות של שופטים ושחקנים. צבי אומר: "את אהבתי לספורט העברתי גם לילדי וילדי המשיכו בדרכי. נועם הוא שופט כדורסל ובני הוא ספורטאי ששיחק כדורסל והיום הוא רוכב אופניים."

בכל שלב בחייו צבי שאף להיות משמעותי, וכאשר בגיל 47-48 הודיעו לו שהוא משוחרר ואינו צריך להמשיך להתייצב למילואים, צבי ביקש להמשיך ולהתנדב. לאחר שסיים את המילואים פנתה אליו קצינת העיר בבאר שבע והציעה לו להיות קצין נפגעים בעיר – ראש מדור נפגעים. לאחר שהבין מה דורש התפקיד הוא לקח אותו על עצמו. עד גיל 53 שירת במילואים כקצין מודיעין נפגעים והשתחרר בדרגת רב- סרן.

לאחר מספר שנים בהם הוא נשא בתפקיד צבי ביקש להשתחרר מהיחידה כי היה לו קשה גם נפשית וגם טכנית. טכנית. צבי התקשה להיות זמין, להתייצב מיידית לכל קריאה ולדאוג שמדיו יהיו ברכבו בכל שעה, ומבחינה רגשית ונפשית הוא התקשה בארגון הלוויות.

צבי אומר: "כאשר נהרג חייל ומישהו מהמשפחה גר בחוץ לארץ, הייתי צריך לאסוף את בן המשפחה משדה התעופה, להביא אותו לבאר שבע ולארגן את נושא הלוויה. התהליך הזה היה מאד מאד קשה רגשית ופיזית." צבי פרש בגיל 53 מיחידת מודיע נפגעים, ובגיל 55 פרש ממילואים.

התנדבות בקהילה

• צבי היה בין ראשוני המתנדבים למשמר האזרחי. יחד עם משה מכליס ובני פרידמן הקים את עמותת ידידי המשמר האזרחי. בנוסף לעמותה הם דאגו לגייס תרומות ולהקים את כיכר "המשמר האזרחי".  צבי, שסיים בשנת 2019  בדרגת סגן ניצב, שירת כקצין הסברה וסגן ראש אגף מתנדבים במחוז הדרומי באגף קהילה, משמר ומשטרה.

• מתנדב כחבר וועד  ודובר בעמותת עמי. בית עמי הינו בית לאנשים מוגבלים שכלית הנקראת "בית כהן".
  
• התנדב ב"אגודה למען הקשיש" והיום בוועד המנהל.
• בוועד המנהל של אגודת באר שובע הדואגים לתת מזון
• בתפקיד וועד המנהל אשר עוסק ואחראי על וועדי השכונות ובית האבות בשכונה ד'.
• יו"ר ועד שכונת רמות רבתי. לכל חלק ברמות יש אחראי. וצבי מרכז את כולם.
• היה ממקימי עמותת "נגב בר קיימא" העוסקת בנושא של איכות החיים בתעשייה, כרגע הוא חבר בעמותה ובמסגרת העמותה הוא  פעיל במועצה של  התעשייה ברמת חובב, הדואגת להגנת הסביבה מרעלים הנפלטים בתעשייה.
• חבר במספר ועדות בעירייה: ועדת חינוך, ועדת בריאות, ועדת תנועה, ועדת בטיחות בדרכים, ועדת קליטה וועדת ההתנדבות. בוועדת התנועה ובוועדת בטיחות בדרכים, צבי וחברי הוועדה קובעים איפה יהיו רמזורים, תמרורים ועוד..
• מתנדב ב"מועצה לישראל יפה" כשופט בכיר. בתפקידו ערך ביקורות בכל מיני מקומות.
• שנים רבות מתנדב בעמותת רא"ם, מועצת ראשי ארגוני המתנדבים, שימש כמ"מ יו"ר והיום הוא  דובר העמותה.
• שנים רבות מתנדב במועצה הלאומית להתנדבות בתפקיד ס.יו"ר.
• לאחר פרישתו מהמשמר האזרחי, החל להתנדב מידי יום שישי ב"יד שרה".

בשנת תשס"ו  2005 קיבל צבי את אות יקיר  העיר, כהוקרה על כל העשייה הרבה למען העיר באר שבע

על ההתנדבויות צבי אומר:

"כנראה זה זורם בדמי. כשאתה תורם אתה נתרם. התרומה לקהילה גורמת לי להרגשה נהדרת. אני חושב שכל מי שתורם, שומר על החיוניות שלו, ועל בריאותו. אני הרגשתי שיותר משנתתי קיבלתי.

לדוגמא: המשמר האזרחי היה עבורי מקום נהדר, מצאתי לי שם חברה, הכרתי אנשים. העשייה נתנה לי הרגשה נהדרת. ההתנדבות במשמר האזרחיבמשטרה במשך שנים רבות, סייע לי בתפקידי באוניברסיטה. כשאתה מתנדב אתה רוחש ידע ונסיון שאפשר לנצל אותו בשוק האזרחי. אני מאד ממליץ לנוער להתנדב. אני ממליץ להתמקד במיזם אחד ולהפוך אותו למפעל חיים."

הזוית האישית

נטע בירוודקר ונועם לוי, תלמידות כתה י' מקיף ו': צבי היקר, ראשית אנו רוצות להודות לך על השתתפותך בפרויקט המייסדים. זכינו לשמוע את סיפור חייך המרתק והמעורר השראה, התפעלנו לשמוע על תרומתך הרבה למדינה ועל הידע הרחב שלך. למדנו ממך מהי אכפתיות לאחר ולסביבה ועל החשיבות לתרום לסביבה. בזכותך למדנו להעריך את סיפורה של העיר באר שבע וכיצד נראתה העיר בתחילת דרכה מזווית הראייה שלך. לאורך כל המפגשים שיתפת אותנו בפרטים מחייך בחיוך ובסבלנות רבה, נהנינו מכל רגע בכל מפגש. הסיפורים ששמענו ממך והחוויות שחווית לימדו אותנו על כמה ההחלטות שאנחנו מקבלות בחיינו ישפיעו בסופו של דבר על כמה מאושרות נהיה בחיינו. ממך למדנו שכשאני תורמת לקהילה לבסוף אני יוצאת נשכרת מכך ואני זו שמרוויחה. אנו רוצות להודות לך על שחלקת איתנו את הידע והנסיון שלך, את האהבה שלך לחברה, לעיר, ולכל אדם באשר הוא. הסיפור הייחודי שלך עורר השראה בכל נושא שעליו דיברת, בין אם זה ההתנדבות, כיבוד הורים, דאגה לסביבה ועוד. אין ספק שהשתתפות בפרויקט המייסדים היא חוויה בלתי נשכחת 🙂 תודה רבה ששיתפת אותנו בסיפור המרתק והמיוחד שלך.  תודה רבה לך ששיתפת אותנו בסיפור חייך. בהערכה רבה!

צבי כתב: תודה לשוש ולתלמידות נטע, ונועם. פעלתן ללא לאות, השקעתן מרץ ומשאבים, ובכל הזדמנות יגעתן באפיקים שונים, שאין בפי מילים, את הערכתי להביע. אין אומר ואין דברים על עמליכן הרב להודיע. על עשיה מירבית, שיש עליה עוד ריבית. "דור לדור יביע אומר" נשאיר אחרינו ארץ יפה יותר. בהערכה ובהוקרה.