מאגר סיפורי מורשת

עובדיה קלעי נולד בשנת 1930 להורים יעקב ופרחה-גורג'יה ז"ל, בעיר קלעת צאלח שבעיראק, למשפחה דתית הדוברת ערבית ועברית. למשפחה נולדו עשרה ילדים, שבע בנות ושלושה בנים. עובדיה הוא השמיני, לאחר שבע בנות. אמו הייתה עקרת בית ואביו עסק במסחר טקסטיל.

אמו של עובדיה התייתמה בגיל שישה חדשים מאמה, ואומצה על ידי דודתה ובעלה אשר היה רב הישיבה בעיירה, הרב עזרא פתאל. העיירה קרויה על שמו של עזרא הסופר ונמצאת  כ-30 קילומטרים דרומית מעיר הולדתו. לשניים לא היו ילדים והם גידלו אותה כבתם. בעלה של דודתה היה לוקח אותה ללמוד עמו בישיבה מילדות עד שהגיעה לגיל 18. כאשר הוריו נשאו, אביו שקודם לכן לא הקפיד על אורח חיים דתי, התחזק והתקרב לדת מאד בעקבות אשתו. בעיראק, מרבית הנשים לא ידעו קרוא וכתוב, אמו שחונכה בבית הרב ידעה קרוא וכתוב בעברית. בכל שבת נשים היו נאספות בביתו ואמו, שרכשה השכלתה בישיבה, הייתה מספרת להן את פרשת השבוע ובתשעה באב, הייתה מספרת להן את סיפורה של חנה ושבעת בניה.

בתקופת הסליחות, בשעות הקטנות של הלילה היו דופקים לאביו על החלונות בקריאות "סליחות!  סליחות!", תפילות הסליחות הרשימו מאוד את עובדיה הילד והוא רצה להצטרף אל אביו. בתחילה אביו התנגד בטענה שלמחרת יש לעובדיה בית ספר אך לבסוף השתכנע, וכך לעיתים עובדיה זכה להצטרף אליו לתפילות הסליחות. לאחר שתפילות הסליחות הסתיימו, עובדיה היה הולך לדוג על שפת נהר החידקל ולהעביר את הזמן עד לשעת תחילת הלימודים.

עובדיה גדל בבית אמיד ודתי ומשפחתו הקפידה "על קוצו של יוד", קיום כל ההלכות לפרטי פרטים בייחוד לפני החגים. כחודש  לפני חג הפסח אמו ואחיותיו היו מתחילות בהכנות לקראת החג. הן היו בוררות את האורז בדקדוק מרבי על מנת לוודא שלא נמצא בין גרגרי האורז גרגר שעורה. השימוש בסוכר גרגירי הוחלף בשימוש בקוביות סוכר והחיטה המיועדת להכנת קמח הייתה נבררת גם היא ונלקחת באופן אישי לטחינה לצורך הפקת קמח להכנת מצות. בשביל הכנת המצות כל משפחתו הייתה מתגייסת למשך יום או יומיים והם היו אופים ארגז מצות גדול בממדיו.

אביו שהיה סוחר, הכשיר אותו לעסוק במסחר. כבר בחופשת הקיץ של כיתה א' הוא היה יושב ליד אביו ולומד את עבודת המסחר. אביו לימד אותו את סודות השיווק, היה קונה לו מוצר מסוים ואומר לו למכור את המוצר בהתחלה במחיר זול  וכך למשוך לקוחות. ולאחר שהלקוחות יתרגלו לקנות אצלו, הוא יוכל למכור להם גם מוצרים יקרים יותר וכך להרוויח יותר. עובדיה אומר: "בשבילי זה היה בית ספר למסחר." וכך, תוך כדי לימודיו בבית הספר, מצא את עצמו כבר בכיתה ד' סוחר עצמאי עם שותף  אשר היה מבוגר ממנו.

בעיראק למדו ביסודי, במשך שש שנים ובסופן קיבלו תעודת סיום בית ספר יסודי, ולאחר מכן עברו ללמוד שלוש שנים נוספות לימודי תיכון שבסופן מקבלים את תעודת הבגרות ופטור מגיוס לצבא. בעירק כל מי שהצליח בלימודיו וקיבל תעודת בגרות קיבל גם פטור מגיוס לצבא. לאחרי מכן, ניתן להמשיך לשנתיים לימודי סמינר או בכל  מוסד אקדמאי אחר.

עובדיה למד בבית ספר מוסלמי עממי בעיר הולדתו. במסגרת הלימודים בבית הספר התקיימו בין היתר גם שעורי קוראן אשר בהם המורים אפשרו לתלמידים היהודים והנוצרים לצאת מהשעור. עובדיה הסקרן בחר להשאר וללמוד את שעורי הקוראן למרות שהוא בא מבית דתי.

מאחר ובעירו לא היה בית ספר תיכון, עבר עובדיה לבדו אל אזיר עמארה, עיר צפונית לצורך לימודי תיכון. בתקופה זו הפסיק להיות דתי אך עדיין הגדיר את עצמו כשומר מסורת.

במהלך לימודי התיכון, בגיל 13 התייתם מאמו. הוא חזר לתקופה של שנה אל עיר הולדתו לצורך אמירת קדיש שלוש פעמים ביום על מות האם וכעבור שנה נסע  לאזור הנמצא דרומה לעיר בצרה, לצורך המשך לימודי התיכון. בתקופה זו, בזמנו הפנוי עסק בעסקי מסחר  ותיווך בין יבואנים לסיטונאים.

בחג השבועות, ביוני 1941, התרחש בעיראק "הפרהוד", במהלכו התבצעו פרעות ביהודי עיראק. במהלך הפרהוד נרצחו 179 יהודים, אלפים נפצעו, מאות ילדים נותרו יתומים ורכוש רב נבזז מהבתים, מהחנויות ומבתי הכנסת. עיראק הושפעה מעליית הנאציזם בגרמניה והתעמולה הנאצית הכתה גלים ברחבי עיראק, ובנוסף לשנאת היהודים התגברה השנאה לציבור הקומוניסטי בעיראק. רק לאחרונה גם יהודי עיראק הוכרו כניצולי שואה ועובדיה ביניהם.

בעיר בה עובדיה גר, שכניו המוסלמים היו קרובים מאוד למשפחתו והם סייעו להם והגנו עליו ועל משפחתו במהלך ה"פרהוד". הוא מספר כי בכל פעם ששמעו מתפרעים מתקרבים אל הבית, הוא היה מתחבא מתחת לשולחן.

בעיר בה התגורר, חיו ערבים סונים וערבים שיעים, בין הערבים הסונים לבין הערבים השיעים שררה שנאה גדולה. השכונה בה התגורר הייתה ערבית סונית, הערבים הסונים היו ידידים קרובים של היהודים ולכן בכל פעם שאספסוף ערבי היה מגיע לתקוף בית של אחת המשפחות היהודיות בשכונה, הציבור הסוני היה יוצא להגנת היהודים.

בגיל 14 הצטרף עובדיה אל התנועה הציונית אשר פעלה בעיראק. בתנועה לימדו את השפה העברית ואת ההסטוריה של העם היהודי. כינויו בתנועה היה "זבולון". במסגרת התנועה עובדיה הבריח מספר פעמים נשק, לצורך הגנה עצמית, מבגדד אל עיר הולדתו.

בשנת 1948, בזמן לימודיו בבית הספר התיכון, לא רחוק מהבית בו גרה אחותו תלו את שפיק עדס, איש עסקים יהודי אמיד שהיה מקורב לשלטונות ונחשב לאיש ציבור. שפיק עדס הואשם על מכירת נשק לציונים  ועל היותו ציוני.

בהיותו בן 17 עבר עובדיה אל בגדד שם פתח עסק עצמאי יחד עם שותף, בו מכר בדי משי, אותם ייבא מחלב שבסוריה. בנוסף, בשעות הערב עובדיה המשיך ללמוד בבית הספר בבגדד, סיים לימודיו וקיבל תעודת בגרות.

בבגדד שכר דירה אצל משפחה יהודית שם גר כשנה. למשפחה היו שני ילדים, אחד בן גילו והשני מבוגר ממנו. ימים ספורים לפני שעזב את בית המשפחה, בן המשפחה, שהיה בן גילו, דבר על הרעיונות הקומוניסטים שבהם דגל, שאת עובדיה לא עניינו. כמה ימים לאחר מכן, השלטונות בעיראק תפסו את בן המשפחה והוא נשלח לכלא. בהמשך, בהיותו בן 19 עובדיה שכר חדר באזור מרכזי בבגדד, קרוב למקום עבודתו.

במהלך שנה זו פגש עובדיה את רעייתו לעתיד, בתיה, בהיותה בת 17. באחד הימים בערב שבת הוא יצא עם חברתו, עוד טרם הייתה לאשתו, לבקר את משפחתה בעיר קרובה לפרס ב"בעקובה". באותה התקופה הייתה בריחה לא חוקית של יהודים מעיראק דרך פרס. בדרך שוטרים, אשר הגיעו לחפש יהודים, בקשו מהם לרדת מהאוטובוס ושאלו אותם לאן הם נוסעים. אף על פי שעובדיה וחברתו הסבירו לשוטרים כי פניהם מועדות ל"בעקובה" לצורך בקור משפחתי, השוטרים לא האמינו לדבריהם וסברו כי הם מנסים לברוח דרך פרס. רק לאחר מתן ערבות מקרוב משפחה של חברתו הם הושמו במעצר בית עד ליום ראשון, ביום ראשון הם נלקחו אל בגדד לבית הסוהר בו כלואים יהודים, קומוניסטים ציונים. לאחר שלושה-ארבעה ימים בהם ישבו במאסר ולא היה להם מה לעשות, עובדיה דיבר עם שותפו העסקי אליו עובדיה היה שולח סחורה ממוצול בצפון עירק לעיר בגדד. הוא היה מעורה בשלטון ושלם סכום כסף נכבד על מנת לשחרר את עובדיה וחברתו. הם שהו כשבוע בבית הסוהר המרכזי בבגדד. עובדיה הגיע מבית עשיר אך זוגתו גדלה עם אמה בלבד.

עובדיה מחליט להתחתן למרות התנגדות משפחתו. הוא עבד במסחר והרוויח יפה ולכן ידע שעומד לרשותו סכום כסף מכובד להינשא ללא תמיכת הוריו. באותם ימים היה נהוג בעיראק, כי האשה היא זו המביאה את המוהר לגבר. משפחתו של עובדיה, שהתנגדה לנישואים לא נכחה בחתונתם שנערכה בשנת 1949, כאשר עובדיה היה בן 19  ואשתו בתיה בת 17.

כעבור כחצי שנה כאשר משפחתו ראתה כי חיי הנישואים שלהם טובים ומצליחים הם קיבלו אותם  לחיק המשפחה והתנגדותם פסקה.

העלייה הלגאלית לארץ ישראל החלה בסוף שנת 1950 והייתה מותנית בוויתור על הנתינות העיראקית. הוויתור על הנתינות כלל גם ויתור על הנכסים והרכוש אשר נשארו בעיראק מבלי יכולת לתבוע אותם חזרה. אדם אשר היה מוכן לוותר על הנתינות העיראקית קיבל מן הממשל העיראקי "לסה פסה" (תעודת מעבר) רק לנסיעה הלוך ללא אפשרות חזור, בנוסף ל-20 קילוגרם בגדים. משפחתו של עובדיה לא עלו יחד לארץ ישראל. אחיו הקטן ממנו בשנתיים עלה לפני העלייה הלגאלית בשנת 1949 דרך פרס.

בשנת 1951 במסגרת עליית "עזרה ונחמיה", עובדיה ואשתו, שהייתה בחודש השישי להריונה, עלו לארץ ישראל ממניעים ציוניים. עובדיה ואשתו עלו במטוס שנשכר מהבריטים. חלק ממשפחתו עלו לפניו וחלק עלו אחריו. עד סוף שנת 1951 כל משפחתו עלתה ארצה במטוסים.

הטיסה לארץ ישראל הייתה מרגשת מאוד. לאחר חיים בגולה וגעגועים עזים לארץ ישראל ולירושלים, העלייה לארץ מהווה הגשמת חלום. עובדיה זוכר שבכל ט' באב, אביו ז"ל, היה יושב על הרצפה בבית הכנסת וקורא את מגילת איכה ואת הפסוק "על  נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזכרינו את ציון" עם דמעות בעיניו.

תנאי המחיה בארץ בשנות ה-50 היו גרועים, הייתה תקופת צנע ולא היה מה לאכול. היו בעיקר תפוזים, לחם שחור ומרגרינה. עובדיה ואשתו טורטרו במשך שלושה ימים במשאית, מאחר והממסד לא ידע לאיזו מעברה להעבירם. בסופו של דבר, הם הגיעו למעברת "בני ציון" ליד רעננה. בהגיעם למעברה ניתנה לעובדיה טורייה לצורך ניכוש העשבים בכדי למקם את האהל. לאחר שבוע זוג אנשים מבוגרים נוספו לאהל של עובדיה ואשתו כשווילון מפריד ביניהם. בהמשך, עובדיה נשלח לעבוד בפרדס. הוא הגיע לעבודה בפרדס בבגדי שבת, מאחר ולא הביא עמו בגד עבודה. מנהל העבודה לא אפשר לו לעבוד ללא בגדי חאקי אשר היו מקובלים פעם ונתנו בהצגת שובר. לאחר השגת הלבוש המתאים, עובדיה עבד בפרדס כחודש. לאחר מכן, בהיותו בקי בשפה העברית, הוצע לו ללמוד בסמינר למורים ע"ש דוד רמז שבפרדסיה. רמת חייו של עובדיה הייתה נמוכה מאוד לעומת רמת חייו בעיראק. במעברה נולד בנם הבכור הרצל-שי, אשר נקרא כך ממניעים ציוניים על שם בנימין זאב הרצל שהיה ראש התנועה הציונית. על מנת לערוך את הברית הם קיבלו תלושים בהם רכשו סוכריות ונקניק עבור הכיבוד. בתקופת הצנע משפחה קיבלה תלושי מזון המקנים, 100 גרם בשר ודגים, ביצה, לחם ומרגרינה.

כאשר עובדיה סיים לימודיו בסמינר למורים ע"ש רמז, אך את תעודת ההוראה שלו לא מימש אפילו יום אחד, פנו אליו עסקנים ממפלגת מפא"י, שנתנו לו את הפנקס האדום ובקשו ממנו לנסוע לבאר שבע על מנת לסייע לחבריו העיראקים במעברות בעניינים יומיומיים, שאלות, התעניינות וייעוץ . עובדיה, אשתו ובנו הגיעו לבאר שבע בסוף שנת 1951. אחותו של עובדיה הגיעה לבאר שבע לפניו. עם הגיעם הם  קיבלו "בדון" במעברת "חצרים". במעברה כאן לא התגוררו באהלים אלא ב"בדונים". ב"בדון" התנאים היו מרווחים יותר לעומת התנאים שהיו באהלים. התגוררו בו שלושה ארבעה אנשים. השרותים היו מחוץ ל"בדונים" והיו משותפים לכלל תושבי המעברה, כמו כן גם מטבח לא היה בתוך ה"בדונים" ולכן על מנת לבשל הם העמידו פתילייה על שולחן ועליה היו מבשלים.

עובדיה למד הנהלת חשבונות בקורס בהתכתבות כלומר, במקום לנסוע למכללה/אוניברסיטה הוא מקבל שיעורים, עובר עליהם, ועונה לשאלות. בלילה היה מביא פתיליה או נר ועושה את השעורים, לאחר מכן היה שולח אותם ומקבל תיקונים וכן הלאה עד סיום הלימודים.

לאחר שלמד הוא עבד בצבא במחלקה מסוימת ולאחר כשנה התחיל לעבוד בבנק הפועלים. בתחילת דרכו בבנק, אחד המנהלים בבנק אמר לו כי לעולם לא יוכל לקבל תפקיד ניהולי, אך עובדיה היה מודע ליכולותיו והרגיש שהוא מסוגל. בעקבות כך, קבע פגישה עם אותו מנהל בנק ושאל אותו: "באיזו זכות הוא אמר לו דבר שכזה?", מנהל הבנק השיב: "בנק הפועלים פותח סניף ברסקו סיטי וניתנת לך ההזדמנות והזכות לנהל אותו, ובמידה ולא תצליח, תוך 3 חודשים תפוטר!". בנק רסקו סיטי הועבר לאחר מספר שנים לבנק הפועלים בסניף הנשיאים. עובדיה הצליח במשימה ועם השנים קנה בכספו דירה בבאר שבע, לא דרך הסוכנות. בשנת 1953  נולדה לעובדיה ואשתו הבת לילי, אחות להרצל-שי הבכור. אחותו של עובדיה התגוררה בבאר שבע בשכונה א'. המרחק ממעברת חצרים לשכונה א' לא מאד רחוק, ובכל זאת כדי להגיע אליה, היה צריך להשתמש באמצעי תחבורה כל שהיא. לעובדיה היו אופניים והוא הרכיב עליהם את אשתו ושני ילדיו הקטנים.

באותן השנים בבאר שבע ניתן היה לצרוך תרבות באופן מצומצם למדי. למשל בשביל להגיע אל הקולנוע בבאר שבע, קולנוע אמפי, ברחוב העצמאות, הם היו לוקחים איתם שמיכה כדי לשבת בחוץ ולראות סרט.

בבנק עבד במשך 48 שנים בהן עבר מספר תפקידים ניהוליים, ובמקביל למד מספר קורסים מטעם הבנק שסייעו לו בניהול הבנק. בשנת 53 הוא החל את דרכו בבנק כפקיד, כעבור כשנה התקדם וקיבל את  תפקיד מנהל המחלקה ולאחר מכן התקדם להיות מנהל סניף רסקו, שהתפתח והועבר לסניף הנשיאים. במשך 10 שנים עובדיה היה מנהל הסניף. לאחר ניהול הסניף עובדיה זכה במכרז וקיבל את התפקיד 'מפקח מדריך באזור הנגב'. בתפקיד זה עבד כ-7 שנים. במסגרת התפקיד היה עליו להדריך ולפקח על כל סניפי הבנק הנמצאים באזור הנגב. לאחר מכן התקדם לתפקיד סגן מנהל אזור (יש באזור מעל 20 סניפים), בתפקיד זה מייעצים לבעלי התפקיד האחרים בבנק. לאחר מכן מונה למנהל סניף ראשי בבאר שבע. בתפקיד זה שימש במשך 14 שנה שבסיומן מונה ליושב ראש המועצה המייעצת של בנק הפועלים באזור הנגב. המועצה כללה בין 40 ל-50 איש והוא עמד בראשה עד שנת 2001.

מאחר ובהגיעו לארץ עובדיה היה נשוי, את פעלו במלחמות ישראל ביצע עובדיה במסגרת מילואים. עם סיומה של מלחמת ששת הימים אשר התרחשה בשנת 1967, צה"ל חיפש לגייס אזרחים דוברי ערבית. קבוצה של באר שבעים וביניהם עובדיה פנו אל צה"ל וניגשו לסדרת מבחנים בערבית ובבטחון שדה. עובדיה עבר את המבחנים וקיבל את תפקיד המתורגמן, לתרגם מערבית לעברית ומעברית לערבית בבתי המשפט ובמקומות אחרים בהתאם לצרכי הצבא. תפקיד זה כרך שירות תקופות ממושכות במילואים.

בשנת 1973 במלחמת יום הכיפורים, נקרא עובדיה אל המילואים ביחידת הממשל הצבאי שהיא יחידה בה ממנים מושל על מקומות שמדינת ישראל כבשה. תפקידו היה ריכוז השלל של הצבא המצרי שנלקח מהקרבות בסיני. עובדיה שירת אז במילואים כשלושה חודשים. במהלך אותה תקופת המילואים בתו לילי התחתנה והוא קיבל 3 ימי חופשה על מנת להשתתף בחתונה. עד שנת 1979 עובדיה המשיך לשרת במסגרת תפקידו בממשל הצבאי.

לעובדיה נולדו שלושה ילדים. בנו, בכורו, הרצל-שי נולד בארץ בשנת 1951. הרצל למד בבית הספר היסודי והתיכון עד לכיתה י"א, לאחר מכן בבית הספר הטכני שבחיפה והיה תלמיד מצטיין. בצבא שירת כטכנאי מסוקים בחיל האוויר.

ביום הראשון של מלחמת לבנון בשנת 1982, התנדב הרצל-שי, לצאת עם צוות מחלצים במסוק לחלץ נפגעים. ליד נבטיה נפגע המסוק מאש מחבלים וכל הצוות במסוק ביניהם הרצל-שי נהרגו. יניב, בנו של הרצל, נכדו של עובדיה, היה בן 7 חודשים כאשר אביו נפל במלחמת שלום הגליל.

נכדו של עובדיה, רס"ן יניב קלעי, בנו של הרצל-שי קלעי ז"ל, טייס בחיל האוויר. לזכרו של אביו הרצל, יזם פרויקט המשלב תעופה לילדים "טייסת 325", סימולטור טיסה לילדים בבית החולים שניידר המופעל על ידי מתנדבים מחייל האוויר.

אחרי הרצל-שי נולדו לעובדיה שתי בנות, לילי עוסקת במזכירות ואורלי, מנהלת צוות בבנק הפועלים. היום הוא גאה במשפחתו וכבר זכה לשמונה נכדים ושניים עשר נינים, חלקם חיים בבאר שבע עד היום וחלקם עברו למקומות שונים בארץ.

בשנת 1987, לאחר התפטרותו של ראש העיר אליהו נאווי הוצע לעובדיה קלעי לכהן כראש עיר מטעם סיעת "אשל", ולהיות ברוטציה עם מפלגת העבודה עד לבחירות. עובדיה סירב ודחה את ההצעה. הוא לא ראה את עצמו כראש עיר אבל פעל רבות למען החברה בעיר באר שבע בתחומים שונים.

עוד במהלך עבודתו בבנק החל להתנדב ומאז ועד היום הוא מתנדב במקומות רבים ומשמעותיים בעיר. עשייתו ופעלו הרב למען הקהילה צוינו בהערכה בתעודות ההוקרה.

       פעילותו למען העיר ותעודות ההוקרה:

• • נשיא עמותת מיח"א, לאחר שכיהן כגזבר וכיו"ר מיח"א. העמותה פועלת למען ילדים כבדי שמיעה.
  • יושב ראש עמותת יד לבנים וחבר מועצת הארגון הארצי – ארגון הפועל בתחום החינוך והתרבות בתחום ההנצחה.
  • יושב ראש קרן מלגות לסטודנטים יוצאי בבל הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה.
  • יושב ראש אגודת ישראל גרמניה – אגודת ישראל גרמניה נועדה לטפח קשרי חברה תרבותיים ומדעיים בין הציבור הישראלי והגרמני ע"ד משלחות נוער.

• • חבר וועדה להנצחת נפגעי טרור עיריית באר שבע
  • ממלא מקום יושב ראש ארגון גמלאי בנק הפועלים באזור הנגב
  • יושב ראש וועדת הביקורת בבית יציב  בעיר.
  • חבר בחבר הנאמנים באוניברסיטת בן גוריון
  • חבר בוועדת הביקורת של אוניברסיטת בן גוריון
  • יושב ראש וועדת הביקורת של עמותת ניצחון דוד – ארגון המקים אתרי הנצחה למאורעות היסטוריים בתנ"ך.

• • נשיא העמותה למורשת יהדות עירק וגזבר העמותה לשימור מסורת יהדות בבל בבאר שבע. מטרת העמותה הינה להקים מרכז להנצחת  מורשת יהדות בבל על יסוד ערכיה החברתיים והתרבותיים בדורות והתקופות השונים. איסוף חומר תיעודי, כתבי יד ופרסומים על קורות יהדות בבל.

• • חבר פרלמנט באר שבע – נפגשים אחת לשבוע לשוחח בנושאים אקטואליים.
  • נציג ציבור בוועדת המכרזים לעיריית באר שבע
  • חבר הנהלת רא"ם- ראשי ארגונים מתנדבים.

• • בעבר  היה, יושב ראש וועדת ערר לענייני ארנונה בעיר באר שבע, חבר מועצת העיר ויושב ראש וועדת הכספים של העיר, חבר בוועדת שמות בעיר, חבר בוועדת איתור  יקירי העיר, חבר בהנהלת "עם יפה, עם אחד"  ויו"ר וועדת הביקורת של עמותת עלמי"א-למען משפחות וילדים אתיופים.
    
  • יושב ראש וועדת הכספים בעמותת מ.ט.י מרכז טיפוח ויזמות בבאר שבע. מטרת העמותה מ.ט.י, הינה לעודד יזמים צעירים ולעזור לעסקים קטנים ובינוניים להצליח בתחומם על ידי ייעוץ עסקי בידי מומחים.

• • כהוקרה לפועלו הרב קיבל עובדיה קלעי מספר תארי כבוד ותעודות הוקרה:

        על פעילותו הרבה למען החברה והעיר קיבל עובדיה את אות  יקיר העיר באר שבע

עובדיה אומר: "כשאתה מארגן את היום שלך מראש, אתה יכול להספיק לעשות הכל! " הוא  מצטט פתגם חסידי שאומר: "כשיש סדר בחיים יש זמן אפילו לטייל, ואילו כשהחיים ללא סדר אין זמן אפילו לאכול."

הזוית האישית

עדי ונועם, תלמידות י"ב, אולפנת אמי"ת: למר עובדיה קלעי היקר, במהלך כל תקופת העבודה אתך על הפרויקט, הרגשנו שאנחנו עושות משהו מאד משמעותי, הנצחת סיפור מדהים שהדורות הבאים יכולים ללמוד ממנו רבות. אתה אדם בעל סיפור חיים מרתק, מסקרן ומעורר השראה והיה לנו הכבוד לזכות ולשמוע ממך ישירות את סיפור חייך שהיווה חלק משמעותי בייסוד העיר באר שבע. למדנו מסיפורך על אירועים הסטוריים חשובים בחייהם של קהילת יהודי עיראק. כמו כן הודות להקשבה לפעלך הרב, הבנו, שאפשר לעשות הכל ואין דבר שיגביל אותנו, הכל עניין של תכנון זמן נכון. במהלך הפרויקט הכרנו את אישיותך המיוחדת. אנו רוצות להודות לך על הזמן הרב שהקדשת לנו ועל כך שחלקת איתנו את סיפור חייך המרתק. היה לנו לעונג לחוות איתך את התהליך החשוב הזה ולא יכולנו לבקש איש מרתק יותר לכתוב עליו את עבודתנו. בהערכה ובהוקר.

עובדיה כתב: עדי ונועם יקרות, אני חושב שהפרויקט כשלעצמו בהנחיית שוש לוי חשוב מאד לעיר באר שבע. העובדה שהפרויקט מתמקד באנשים שהגיעו לבאר שבע בתחילת שנות החמישים והם בוניה ומייסדיה של העיר. כמובן, שהפרויקט מתמקד בדור זה היכול להנחיל את המסורת והעשייה של ותיקי העיר. אתן  באישיותכן המיוחדת הצלחתן לחדור אל לבי ולדלות ממני פרטים שעליהם לא סיפרתי עד כה. זו הייתה עבורי חוויה, לשתף אתכן בעברי ובעברה של העיר שהתפתחה באופן מדהים לאורך השנים. בהערכה.