מאגר סיפורי מורשת

מרדכי לוי, המכונה מוטקה, נולד בעיירה לוקוב בפולין ביום שני, י"ג באדר התרפ"ט, 25.3.1929, להוריו חיים וצילה, בן יחיד בין שש בנות, (אח נוסף נפטר בלידתו).

אמו הייתה עקרת בית ואביו היה מנהל של מפעל המייצר שבלונות לנעליים. הוריו של מוטקה דברו יידיש ופולנית. אמו התקשתה בלימודי העברית ואביו, שהיה יהודי דתי  הכיר את השפה מידיעת התורה וכתבי הקודש.

הפולנים בעיירה כבדו את היהודים. בשבת, החנויות היו סגורות והעגלות לא נסעו. מוטקה ומשפחתו גרו בבית פינתי, קיר אחד פנה לרחוב הראשי וקיר שני לסמטאות ולשווקים. משפחתו הייתה אחת המשפחות היחידות שהיו להם מים זורמים בבית, דבר מאוד נדיר בזמנו. השרותים היו בחוץ, משותפים לכל השכונה, תא עשוי עץ, שבכל חצי שנה הגיעה משאבה לסלק ממנו את הפסולת.

אביו חיים היה מצאצאי מגורשי ספרד. באירופה, הרוב שינו את שם משפחתם, לדוגמא, כהן השתנה לכץ, אך אביו לא שינה את שם משפחתו וטען שמי שנולד לוי נשאר לוי. אביו היה חסיד ציוני. בשנת 1932 הרגיש בחושיו שהיטלר בדרכו לעלות לשלטון ושזו סכנה לאירופה כולה ולכן החליט לעלות לארץ ישראל. כששמעו הרבנים בקהילה שבכוונתו של אביו לעלות לארץ ישראל, הם כינו אותו 'פוחס' – מלשון פוחד. כשאביו ז"ל בא להיפרד מהרבי, הרבי ענה: "שייגעץ, אתה עולה לארץ ישראל?". אביו לא יכול היה לסלוח לו עד יום מותו.

כשהמצב באירופה הורע הרב הוברח לארה"ב וכל חסידיו ומשפחותיהם נרצחו. אביו מכר את המפעל בפולין ועלה ארצה לבדו בשנת  1932, מפני שרק לו היה אישור מיוחד לכך, ובכסף שעמד לרשותו ממכירת המפעל, אביו מימן את המשך חייהם בעיירה בפולין עד שהצליחו לעלות כולם ארצה. אביו שכר דירה מפוארת וגדולה בירושלים ברחוב רוממה. את הדירה קנה מאדם לבנוני והם נשארו בידידות טובה. כאשר הלבנוני חיתן את בתו הוא הזמין את אביו של מוטקה לחתונת הבת. לאחר שהתברר שהחבר הלבנוני דאג לכלים ואוכל כשר, אביו נענה להזמנה והשתתף בחתונת הבת. בשנת 1934 לאחר שאביו הצליח לארגן למשפחתו אשורים לעלייתם ארצה, מוטקה ומשפחתו עלו לארץ ישראל באנייה. הם שטו מעיר החוף אודסה. כשהגיעו לארץ הם לא יכלו לרדת מהאנייה הישר אל החוף, ולכן עברו לסירות קטנות שהובילו אותם לחוף יפו. מיפו המשיכו בעגלות לשכונת רוממה בירושלים, לדירה שאביו שכר. בירושלים הם גרו מעל אליהו נאוי, ראש עיריית באר שבע לשעבר. חברו הראשון של מוטקה בארץ ישראל היה אחיו של אליהו נאוי, שלאחר מכן היגר לארצות הברית.

שאר שכניהם היו ערבים והיחסים ביניהם היו טובים. האב לא פתח מחדש את המפעל ליצור שבלונות לנעליים וניסה לעבוד כקבלן בניין, לא הצליח והפסיד לא מעט כסף. אז עבר לעבוד כאיש שירות במפעלי ים המלח ולאחר מכן כפקיד בבנק הפועלים עד שפרש לגמלאות.

אמו של מוטקה, הייתה עקרת בית וטיפלה בילדיה. בתקופה ההיא לא היה כסף לאנשים לקנות בגדים חדשים ואמו תיקנה בגדים לאנשים תמורת תשלום זעום. האם הייתה צדיקה וטובת לב, היא עזרה לאנשים ועשתה הרבה מעשי חסד. מוטקה זוכר את האב הקשוח והאם הרכה ששמרה על אווירה נעימה בבית. בכל ליל שבת הגיעו אל ביתם אורחים ואנשים שלא התרחצו כמה שבועות כדי להתרחץ בביתם.

לימים, כאשר מוטקה התגורר בבאר שבע הוא הגיע  באחד מימי השישי לירושלים לבקר את משפחתו. בביקורו הוא ראה שתי נשים המתווכחות עם אמו וצועקות עליה. מוטקה דאג מאד וביקש מאביו שיתערב ויברר במה מדובר, אך הוא התנגד ואמר למוטקה שאלו 'ענייני נשים'. מוטקה שלא יכל היה לעמוד מנגד, ניגש אל אמו ובירר מדוע הן צועקות עליה? אמו סיפרה לו שבכל שבוע היא אופה עוגות, לרב, לגבאי ולנשים הללו, לכבוד שבת. השבוע היא לא חשה בטוב, ולכן לא אפתה כהרגלה הן כועסות ולכן הן צועקות. מוטקה כעס ואמר: "זו איננה סיבה מוצדקת להגיע לפתח ביתם ולצעוק, במקום לקיים מצוות "ביקור חולים", לדאוג לה ואולי אף  להביא לה עוגה, הן צועקות עליה". מוטקה דחף את הנשים החוצה והוציאן מהבית, לא לפני שאמו הצליחה לומר להן שבשבוע הבא היא תאפה את העוגות והכול ישוב לקדמותו.

מגיל שנתיים וחצי ועד עלייתו ארצה מוטקה למד ב"חדר". בפולין נהוג היה  שההורים לימדו את הילדים את האותיות וברגע שהילדים הכירו את האותיות, הם נשלחו ללמוד ב"חדר". בארץ מוטקה למד בבית הספר 'תלמוד תורה מזרחי'. המרחק בין בית הספר לביתו היה רב, ובכל יום הלך כ-45 דקות אל בית הספר, ובחזרה. הוא לא נסע בתחבורה הציבורית, כדי לחסוך כסף. מוטקה נהג ללכת ברגל בכל יום ל"כותל" ובעצב הוא מספר שמשנת 1948, בפרוץ מלחמת העצמאות כאשר הכותל לא היה בידינו הוא חדל ממנהגו זה.

הוא זוכר שכמנהיג הכיתה הוא זכה מחבריו בכיתה לפינוקים. הוא מדגיש: "בתקופה ההיא, לא היה כסף לאוכל ובטח לא לממתקים שילדים היום צורכים. הפינוקים להם זכיתי מחברי זה חלק מהסנדוויץ' של אחד מהחברים או חתיכה מביצה קשה  ועוד.."

חגיגות בר המצווה שלו, כבן יחיד, היו גדולות ושמחות. שבת בר מצווה שלו התקיימה ב"שבת זכור", השבת הקודמת לחג הפורים. הוא קרא את המפטיר של שבת זכור וגם את ההפטרה, אותם למד מאביהם של משפחת נתיב, שהייתה מוכרת בירושלים. הוא מסביר שמי שקורא הפטרה, צריך לקרוא את המפטיר ולכן הוא לא קרא את הקריאה בתורה המיועדת ללוי, שעולה שני. סדר הקריאה הוא כהן, לוי וישראל. הוא נאלץ לצאת מבית הכנסת ורק לאחר שסיים ישראל הוא נכנס חזרה לבית הכנסת וקרא את המפטיר. עד היום, הוא קורא ב"שבת זכור" גם את המפטיר וגם את ההפטרה.

כשהיה בן 14, מוטקה ומשפחתו עברו לדירה ברחוב הטורים, לבית אבן גדול ומפואר שמסביבו כולם היו יהודים. הם גרו בסמוך לרב מרגולין. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי המשיך לתיכון 'מזרחי', למד שם רק כחצי שנה ועזב.  "כנראה שלא הצטיינתי בלימודים", הוא מסביר בחיוך. האב שלח אותו  כעונש ללמוד בבית הספר המקצועי "ברנדס". מוטקה, שעבורו זה לא היה עונש, שמח לעבור לבית הספר המקצועי ובחר ללמוד הנדסה ומכונאות. הוא אומר: "כנראה שבחרתי דווקא במכונאות כי אהבתי לפרק ולתקן כל מיני דברים בבית".

במקביל, הוא החל להיות חניך בתנועת "בני עקיבא". מוטקה מספר כי אהב במיוחד את לילות השבת שהיו מלאים בשירי שבת, שלא הכיר בבית הוריו וריקודי עם. בהמשך התמנה למדריך. השבט שלו בחבריה ב' היה 'עלומים'- השבט שהקים את הישוב עין צורים בגוש עציון. .

מוטקה היה פעיל מאוד בסניף. האלוף שמואל גונן ז"ל, הידוע בכינויו 'גורודיש', היה חבר בבני עקיבא שנה מעליו. גורודיש גייס את מוטקה ל'הגנה', בהיותו בן 15, רק לאחר שתחקר ומצא שהוא מתאים. בהגנה הוא וחבריו החדשים היו  אחראים על הפצת כרוזים נגד הבריטים. הם השגיחו על הבנות שעשו זאת בצורה מאוד זהירה ובאופן הבא, האחת מרחה דבק על הקיר, השניה הדביקה את הכרוז, והשלישית יישרה  את הכרוז. פעולת התלייה התבצעה בחשיכה ובזריזות מחשש שיתפסו  ואז ישלחו לכלא הבריטי.

בהמשך היו מתאספים בבית הספר אליאנס ולומדים תאוריות בתורת הלחימה. התאמנו בג'ודו, אגרוף, אימוני קרב ושימוש בסכינים. האימון  בירי התקיים בגוש עציון, שם הייתה מערה על שם מוסא ובתוכה היו מטרות ירי. מוטקה אומר: "התאמנו אך הקפדנו לא לבזבז כדורים כי לא היה להגנה הרבה".  מוטקה נזכר בחוויה לא נעימה שבסופה ישב בכלא למרות שיצא זכאי. הם יצאו  להבריח נשק ועברו באישון לילה ברחוב גאולה שבירושלים, אזור שהיה בתקופה ההיא תחת השלטון הירדני. הם היו שלושה אנשים, קריין קול ישראל לשעבר, משה חובב צעד בראש, אחריו מוטקה, ואחרון מנהל בנק מזרחי לשעבר, גלרטר.  רחוב גאולה בנוי כך שישנם בתים שקומתם הראשונה נמצאת מתחת לאדמה, בלתי נראית לעין, וחלון הקומה השנייה נושק למדרכה, דבר שמאפשר קפיצה אל תוך הבית מהרחוב.

רכב בריטי משוריין נסע מאחורי שלושת החברים, ולפתע פתח באש על משה חובב. מוטקה, שחזה במתקפה, זרק את הנשק שברשותו אל אחד החלונות הנושקים למדרכה שבקומה השנייה והמשיך ללכת ברוגע. פתאום, רץ אל מוטקה שוטר ערבי שבדק וראה שהוא אינו נושא עימו נשק. למרות זאת, הועבר מוטקה לחזקתו של שוטר בריטי אשר איים עליו עם אקדח ונתן לו אגרוף. משה חובב ומנהל הבנק נתפסו גם הם ונלקחו למעצר. מוטקה מספר: "הוכנסתי למעצר בקישלה, לחדר עם 40 אסירים שנאסרו בגין רצח וגניבה. ישנתי על מזרון שהיה עשוי מסמרטוטים ובגדים ישנים בעובי 2 ס"מ, ללא כרית, עם שמיכה צבאית דקה. בבוקר ובערב קיבלתי בכלא רק קערת עדשים וחצי פיתה עיראקית. פחדתי לישון מחשש שאפגע ע"י האסירים האחרים,  ומרוב עייפות הייתי נרדם בהליכה". נערך לו משפט והשוטר הערבי טען כי מוטקה מחבל שביצע אינספור רציחות המוניות. עורך הדין שלו עשה עבודה טובה והשופט זיכה אותו ולאחר כחודש הוא השתחרר. אמנם מוטקה יצא זכאי, אך להפתעתו השוטרים אזקו אותו מיד, לנגד עיניו של השופט והעבירו  אותו לכלא בבית לחם למרות החלטת השופט. שותפיו לתא היו שלושה אסירים יהודים אשר איתם הוא יכול היה לשוחח בלי פחד.

התנאים בכלא בבית לחם היו טובים יותר. חברי ההגנה הצליחו לשחררו רק לאחר חצי שנה.  בזמן שהותו בכלא, מוטקה פחד שיערכו חיפוש בבית הוריו, שעל מאסרו ידעו מאוחר יותר, כי בביתו היה סליק, בו הטמין רימון ורובה עם שלושה כדורים. הוא חשש שהנשק יתגלה, והוריו ישלחו לכלא. לפני גיל 16 הוא נשלח לקורס מ"כים ואחר כך עבר גם קורס רס"פים. הוא מונה למפקד פלוגת בנות. "אני חושב שהייתי המ"פ הצעיר ביותר בצה"ל", הוא אומר בגאווה. היה עליו לעבור קורס קצינים, אך בגלל מצבו הבריאותי לא אפשרו לו. זמן קצר לאחר מכן השבט שלו "עלומים" הקים את הישוב "עין צורים" בגוש עציון בשיטת "חומה ומגדל", התגנבו בלילה ובנו צריפים מציוד שהגיע בשלוש משאיות למקום. מיד לאחר מכן הם הקימו את גבעת ר"ם-ריכוז מפקדים, בכפר שייח' באדר. הוא מספר כיצד השתתף בתקיפת הכפר שייח' באדר, שהקרב היה קשה ורק לאחר שתי התקפות, הכפר ננטש ע"י התושבים הערבים באופן סופי. ואז הם הקימו את גבעת ר"ם במטרה להכין את עצמם ללוחמה והסוו זאת בכך שזו תנועת נוער. הם הדריכו תלמידי תיכון בג'ודו, הגנה עצמית וגם בשימוש בנשק, וזאת לאחר שבבתי הספר שלהם הם הקדישו שעה לאימונים תיאורטיים.

על הקרב בכפר שייח' באדר והתושייה שגילה במהלך הקרב הראשון, שבו נסוג עם הפצועים וההרוגים לאחר שהמ"פ קיבל הלם קרב וברח,  קיבל צל"ש ממפקד הגדנ"ע.

לפני קום המדינה, הירדנים שלטו בעיר העתיקה בירושלים, וההגנה החליטה לכבוש את העיר העתיקה. התכנון היה שפלמ"ח יפרוץ משער שכם ו"ההגנה" יפרצו משער יפו. מוטקה ועוד שני אנשים קיבלו את התפקיד של פריצה למגדל דוד, להוריד את הדגל הירדני ולתלות את דגל ישראל, שנתפר במיוחד. הם הגיעו למגדל דוד, ולמרות שניסו במשך זמן רב לפרוץ את הדלת, הם לא הצליחו. הם היו בסכנה, פתחו עליהם באש. מוטקה שמר את הדגל מתחת לבגדיו ונס מהמקום. מוטקה, מקפיד להניף את הדגל הזה בכל שנה ביום העצמאות, בביתו בבאר שבע. ניצה, בתו של מוטקה, מספרת שבכל שנה ביום העצמאות היו תולים את הדגל מהגג עד למטה בבית שלהם ברסקו, הוא היה מגיע עד הרצפה. היום הוא גר ברחוב ביאליק וגם שם הוא דואג לתלות את הדגל. עתונאי מידיעות אחרונות שכתב עליו מאמר הציע לו 10,000 ש"ח על הדגל אך הוא סירב.

אחת המלחמות הקשות בה השתתף, במלחמת השחרור היה ב-שייח' ג'ראח. בסמוך לשכונה מצויים קבר שמעון הצדיק, מערת הסנהדרין הקטנה, ושתי שכונות יהודיות. שכונת שמעון הצדיק ושכונת נחלת שמעון. מוטקה מספר:" היה ב-שייח' ג'ראח  בית בן שתי קומות, בקומה השנייה היו חלונות ומשם ירו והטרידו את השכונות היהודיות. הוחלט על כיבוש הבית. לדבריו חייל בריטי שעשה כאילו הוא לטובת ישראל ובעצם יצר את הבעיות והצרות." ולמרות שבמהלך מבצע יבוסי, כבש הפלמ"ח/ההגנה בחול המועד פסח, ב-25 באפריל 1948, את שיח ג'ארח ואת השטח בו שכנו השכונות היהודיות. הבריטים הכריחו אותם לסגת בטענה שציר התחבורה העובר שם נחוץ להם. במלחמת ששת הימים נכבש המקום שוב. הוא נזכר באירוע בו הוריו חששו שהוא נפגע בקרבות כאשר בפעילות לחימה בעיר העתיקה נהרג אדם בשם מרדכי לוי. שמועה זו הגיע אל אביו. כאשר מוטקה הגיע לביתו, אביו שמח לראותו  כאילו הוא קם לתחייה.

ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948 הכריז בן גוריון על עצמאות מדינת ישראל, הוא הסתובב ברחובות לבד במוצ"ש וראה אנשים רוקדים ברחובות ושרים. מוטקה שלא שמע את החדשות ולא על הכרזת המדינה, לא הבין מה השמחה ברחובות העיר, ורק כאשר הגיע לרחוב קרן קיימת סיפרו לו חבריו, שהם שמעו ברדיו על הכרזת הקמת מדינת ישראל וכשהבין את זה התחיל לשמוח, זו הייתה חגיגה לא רגילה.

יום לאחר מכן, כאשר חזר לגבעת ר"ם, חגג עם חבריו עד בלי די, הם שתו משקאות חריפים ושמחו, ויום לאחר ההכרזה התחילה המלחמה.

בסיום שירותו הצבאי ולאחר המלחמה, החל מוטקה, בהמלצת חבר, להיות מורה  בבית ספר הפתוח "מסילה", בית ספר לנוער עבריין שלאחר גיל 17 נשלח לכלא. בכיתתו היו עשרה תלמידים, שהתנהגו כמו ארבעים תלמידים. לדבריו התלמידים לא היו מרוכזים ולא קשובים לשיעור למרות שהוא העביר שיעור בצורה טובה, לדעתו. במהלך השיעור הם תכננו את הפשע הבא. מוטקה החליט למרות אי הסכמת המנהל ללמד אותם ג׳ודו וקרב מגע ופעילות פיסיות נוספות. בזכות זה הוא הצליח לשנות את התנהגותם. התלמידים התחילו להקשיב ולשתף פעולה. מוטקה לימד את התלמידים מעט היסטוריה של מדינת ישראל, על הקמתה ועל פעולותיו בהגנה ועוד. מפקד קצין במשטרה שנכנס באמצע השיעור שלו היה המום ממראה עיניו. לאחר זמן ולמרות ההצלחה עם הנוער המיוחד הזה, מוטקה עזב  ועבר לעבוד כמפקח ציוד מכני ב"סולל בונה" בירושלים.

אחד מתחביביו של מוטק'ה היה צילום. הוא רכש מצלמה מיוחדת, בתמורה לאקדח שהיה ברשותו. בפינת בית הוריו היה לו חדר פיתוח תמונות, שם הייתה לו מכונה מיוחדת שיכולה להגדיל ולהקטין את התצלומים, אותה כיסה בשמיכה צבאית כדי שלא תהרס. לתחרות צילום בחיפה, הוא שלח שתי תמונות וזכה במקום השני בארץ בצילום. הוא אומר: "לרוב אני הייתי מצלם ולכן יש לי פחות תמונות בהן אני מצולם."

כאשר מוטקה היה בשבט עלומים בחבריה ב' הבינו החברה שיש לגייס בנות לבני עקיבא בכדי שיהיה עם מי לרקוד ריקודי עם. הבנים החליטו לעשות מעשה. המטרה הייתה בית צעירות מזרחי. מוטק'ה לוי העמיד פנים ששאיפת חייו היא ללמוד לסרוג, וכך הוא הגיע למקום. הבנות, ובעיקר לובה-אהובה, לימים רעייתו, לימדו אותו את המלאכה, ותוך כדי הן שמעו על תנועת הנוער, על הפעולות ועל המחנות והצטרפו.

מוטקה מספר כך: "הלכתי לבית צעירות מזרחי כדי לחפש בנות שירצו להצטרף וכאשר ראיתי את אהובה ז"ל סורגת להנאתה, חשבתי כיצד להתחיל את השיחה מבלי שתסלק אותי, התיישבתי לידה וביקשתי שתלמד אותי לסרוג. אהובה הסתכלה עליו במבט תוהה והתחילה לצחוק.. " וכך זה המשיך לשיחה. מוטקה היה למפקד שלה בגבעת ר"ם ובהמשך לבעלה.

לאחר המעבר לבאר-שבע נישאו. הם נישאו ב-6.11.1951 על גג מלון בכיכר ציון בירושלים. מוטקה נזכר בחיוך, שלחתונה הגיעו עשרות חברים ובני משפחה. לדבריו: "החתונה הייתה צנועה ומצומצמת, מאד מוארת ושמחה ".

אהובה עבדה שנים בניהול הגנים בבאר שבע, לאחר מכן עבדה כמורה לכבדי ראייה ומאוחר יותר מורה לילדים בחינוך מיוחד. אהובה נפטרה לאחר מחלה קשה בספטמבר 2002.

למוטקה ואהובה נולדו שתי בנות, דרורה שנולדה בשנת 1953 וניצה שנולדה בשנת 1961.

למוטקה ואהובה ז"ל שישה נכדים כולל ליעד ז"ל, שנפל ב-26/7/2014 במבצע צוק איתן, וארבעה נינים. לניצה שני בנים ובת, ולדרורה נותרו שני בנים לאחר שבנה ליעד נפל במלחמה. ליעד למד בבית הספר הריאלי בחיפה ובפנימייה הצבאית. הוא היה תלמיד מצטיין ומאד הצליח. בשרות הצבאי היה לוחם וקצין בצנחנים. ליעד נפצע במהלך מבצע "צוק איתן" ונפטר לאחר יומיים של מאבק על חייו.

לאחר פטירתו של ליעד גילו  בני משפחתו הרבה שירים שכתב. המשפחה זכתה להיחשף לחלק מהם. אחד משיריו שנקרא "נגיעות של גן עדן", הולחן ע"י להקת "הדג נחש". הם ידעו שליעד אהב את הלהקה ולכן פנו אליהם בבקשה להלחין את השיר.

מוטק'ה ניהל את מוסכי "סולל בונה" במשך 9 שנים, מוסכי "סולל בונה" כללו בתוכם מוסך טרקטורים, מוסך לרכב כבד, מוסך לרכב קל ו-7 מחלקות גדולות של 200 איש. בגיל 60 לאחר שעבד 35 שנה, פרש ופתח עסק עצמאי בתחום של דודי שמש וקולטים בשם, "מוטקה חימום ומערכות סולריות בע"מ", הצנורות איתם עבדו, יוצרו בשוויץ והסחורה שיצאה מהם הייתה מעולה ובמשך תקופה ארוכה העסק הצליח מאוד.

עד לשנת 2019 נהג להתנדב בסיוע לקשישים. הוא נהג  להגיע לבתיהם  ולסייע להם בתקונים ואחזקת הבית בהתנדבות. הוא מספר:"הגעתי לפעמים לבתים של אנשים שצעירים ממני ב-15-10 שנה, שלא ידעו לתלות תמונה, להחליף מנורה, לפתוח סתימה או לתקן חלון, ועשיתי את זה עבורם מכל הלב. בסוף הביקור הם היו נותנים לי 25 שקל עבור העבודה, אבל כשיצאתי מביתם לחצתי להם את היד והחזרתי את הכסף. הם היו מבסוטים וגם אני הייתי מבסוט".

בעסק שפתח, פעמים רבות הוא נתן שירות ללא תשלום לאנשים שהיו במצוקה כלכלית ובנוסף הוא המשיך גם להתנדב למלואים שנים רבות לאחר הגיל בו כולם מפסיקים.

מוטקה מספר שלמרות שאינו חובש כיפה, הוא מקפיד על הליכה קבועה לבית הכנסת. בית הכנסת שבו הוא מתפלל נקרא בית הכנסת "הדסה", הוקם לזכרם של חללי הר הצופים, 84 רופאים שנרצחו בעת מילוי תפקידם בשנת 1948.

היום מוטק'ה נהנה מהקשר החם והטוב שיש לו עם משפחתו ובזמנו הפנוי נהנה לטפל בצמחיה היפה סביב ביתו.

הזוית האישית

טוהר ביטון ויעל אוחיון,  תלמידות אולפנת "חן במדבר": מוטקה היקר, פרוייקט המייסדים הינו פרוייקט מדהים המקשר בין מייסדי העיר לבין הדור הצעיר שגדל בעיר באר שבע.  זכינו לפגוש אדם בעל חוש הומור מיוחד להפליא, והתרגשנו מאוד לראיין אותך. זו הייתה עבורינו זכות לפגוש אדם כמוך מעורר השראה. פעלת רבות למען מדינת ישראל ובהמשך לפיתוח באר שבע. לחמת במלחמות ישראל כדי שאנו היום נוכל לחיות כאן, סייעת בהקמת מבנים ובעוד דברים רבים. מוטקה היקר, למדנו הרבה  ממך על אהבת א"י ועל העיר באר שבע בימי ראשיתה, על החיים בעבר, על החשיבות של עשייה למען אחר ועל אחדות המשפחה. היה לנו  מרגש ומהנה מאוד. בהערכה רבה.

מוטקה כתב: טוהר יעל ושוש, היה לי מרגש לחוות את סיפור חיי בזכותכן. תודה ליוזמי הפרויקט ולשוש. הסיפור שלי הוא סיפור תקומת המדינה חשוב שהנוער ידע שיש לנו מדינה קטנטונת  ועלינו לשמור ולהגן עליה. חשוב מאוד לעזור לזולת ולשמור על קשרי משפחה. חשוב לי לספר את הסיפור שלי, כי חשוב שידעו להעריך את אשר עשו הראשונים ואלו קשיים הם עברו.