מאגר סיפורי מורשת

שמי לירון, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מגולל את סיפורו של חסיד אומות העולם, טריאן פופוביץ שהציל יהודים רבים – וביניהם את המשפחה שלי – מציפורני הנאצים.

ד"ר טריאן פופוביץ' היה ראש עיריית צ'רנוביץ, בירת חבל בוקובינה ברומניה, בין השנים 1941-1942. רציתי לספר את הסיפור שלו, סיפור של אנושיות וגבורה, סיפור על המאבק האמיץ שלו נגד גירוש היהודים אל מותם, המאבק שהציל את המשפחה שלי.

טריאן פופוביץ'

סבא רבא שלי מצד אבא, משה גולץ, חי בצ’רנוביץ שברומניה. הוא היה חלק ממשפחת גולץ, משפחה משכילה, בוגרי מיטב האוניברסיטאות באירופה, שהקימה מפעל גדול לטקסטיל בעיר בו הועסקו בני המשפחה וכן רבים מתושבי העיר.

ימים אחדים לאחר שפופוביץ מונה לראש העיר, הוא נתבקש על ידי המושל רושיאנו למצוא רובע בעיר שבו יהיה אפשר להקים גטו ליהודים. פופוביץ' התנגד בתוקף לרעיון הזה, הוא הסביר למושל כמה גדולה תרומתם של היהודים לפיתוח העיר תחת שלטון אוסטריה ואחר כך תחת שלטון רומניה בכל התחומים, כמו מסחר, תעשייה, רפואה, אמנות ומשפט, ובזכותו הגטו לא הוקם בעיר באותו הזמן.

לרוע המזל, המושל רושיאנו התחלף במושל חדש (הגנרל קלוטסקו) שהורה לשים את היהודים בגטו, הוציא איסור על רופאים יהודים לעבוד, בתי הספר סגרו את שעריהם בפני תלמידים יהודים, בתי הכנסת היו סגורים גם בחגים, חובה היה למסור את מכשירי הרדיו, אסור היה לקבל או לשלוח כסף דרך הבנקים או הדואר, ואסור היה לעזוב את הבית פרט לשלוש שעות ביום. שנאה כבשה את מנהיגי רומניה.

כך כותב פופוביץ: "בבוקר ה-11 באוקטובר 1941 ,יום קריר ורטוב, ראיתי מחלון ביתי מחזה נורא: יהודים זקנים, נשים עם חפצים על עגלות קטנות ומריצות, כולם בדרך לגיהינום, לגטו".

כמובן שגם משפחתי נאלצה לעבור ולגור בגטו. המקום היחידי שבו היחס ליהודים לא השתנה היה בעיריית צרנוביץ, היהודים המשיכו לעבוד שם ולקבל שירות. בנוסף, פופוביץ ביקש שיהודים שלא יכלו לשלם את חובותיהם לעירייה לא יפונו מבתיהם.

באוקטובר 1941 זימן אליו מושל בוקובינה, הגנרל קלוטסקו, פקידים גבוהים בממשל: שופטים, אנשי צבא, אנשי ביטחון ואת ראש העיר, ד"ר פופוביץ'. הוא הודיע על החלטת הממשלה להתחיל את גירוש יהודי בוקובינה. לאיש מהנוכחים לא היה די אומץ למחות, חוץ מאשר לראש העיר פופוביץ', שדיבר על תרומת היהודים לפיתוח רומניה בכל התחומים וביקש שלפחות חלק מהם יישאר בעיר. המושל הסכים איתו חלקית וביקש רשימה של אלה שלפי דעתו של פופוביץ' לא יגורשו. הכנת הרשימות לא היתה קלה, וארכה כמה שבועות. כתוצאה מכך נשארו בצ'רנוביץ יותר מ-15,000 יהודים. מצ"ב תמונה של אישור העבודה שקיבלו.

סרטיפיקט – אישור עבודה שחולקו ליהודים בצ'רנוביץ'

 וכך כתב פופוביץ': "הפגישה, שבה הודעתי על צמצום וביטול הגירוש, הייתה החוויה הנרגשת בחיי". פופוביץ' הצליח להציל יהודים נוספים (סה"כ 25,000) על ידי הכנסתם לרשימת הנשארים כבני משפחה וחולים הזקוקים לעזרה. מכיוון שרבים מבני העיר עבדו במפעל הטקסטיל של משפחת גולץ, המשפחה שלי הייתה חלק מהרשימה וקיבלה אישור עבודה (סרטיפיקט). במעשה הזה הציל פופוביץ יהודים רבים, וביניהם את המשפחה שלי. ללא העזרה שלו, ספק אם הייתי חייה היום, ועל כך אני חבה לו את תודתי.

ראש העיר מתאר את הטרגדיה של אלה שגורשו וכותב: " גירוש היהודים מהווה פרק טראגי בהיסטוריה האנושית והפרה גסה של מושגי תרבות ואנושיות. הנסיעה ברכבות נעשית בצפיפות איומה, כאשר בכל תחנה הורידו מתים. יהודים נאלצים ללכת ברגל בגשם, ברוח ובשלג. חלק מהאנשים היחפים והרעבים האלה לא יכלו להמשיך ללכת ונשארו בשולי הכביש. במשלוח אחד נשאר בחיים רק אחד מ-60 תינוקות. כל הזוועות האלו קרו במאה ה-20, המאה המטורפת. גירוש היהודים הוא דף של בושה בהיסטוריה של העם הרומני."

בסיום המלחמה משפחת גולץ עלתה לארץ. על גבי אוניית המעפילים פגש סבא רבא משה את פרידה גולץ, הם לימים יינשאו. הם הולידו את פסח גולץ, סבא שלי ש"עיברת" את שמו לגולן, התחתן עם סבתי רחל והם הולידו את רונן גולן, אבא שלי.

חיים שלמים ניצלו עקב מעשה אומץ של איש אחד, שבחר להישאר אנושי בתקופה הכי חשוכה בהיסטוריה האנושית. זה הסיפור של טראיאן פופוביץ, זה הסיפור של המשפחה שלי.

סבא רבא משה גולץ מופיע למעלה, שלישי משמאל

הזוית האישית

לירון: היה לי מרגש לשבת עם אבא ועם סבא ולשמוע על ההיסטוריה המשפחתית, על הקושי בתקופת השואה ועל העזרה שקיבלו מטריאן פופוביץ, שלימים קיבל את תואר חסידות אומות העולם מארגון יד ושם, ואף יש תוכניות להכין סרט הוליוודי המספר את סיפורו של "שינדלר הרומני". בנוסף, למדתי שגם בתקופת הכי קשות שיש, אנשים טובים יכולים לעשות שינוי עצום. רציתי להודות להם על הסיפור ולאחל שנדע רק ימים של שלום.