מאגר סיפורי מורשת

בוקר. עמדנו שתינו במטבח, אימא ואני. אני עוד לא בת שש. ילדה קטנה ועירנית, עיניים שחורות, גדולות ובוחנות, והאוזניים – תמיד קשובות. אימא מול הכיור. אני, סתם בפתח. בעצם, לא סתם. אני מקשיבה לקולות רועמים הנשמעים בבית. קולות שלא בקעו מכל בית. קולות מהרדיו.

אימא תמיד דאגה שיהיו בבית ספרים. ארגז המצעים ששימש פינה בסלון, שימש גם כמדף ספרים. כשאימא רק שמעה שספר עומד לצאת, מיד לקחה אותי לחנות של רובינשטיין ברחוב גאולה, וקנתה. בשנה זו החלה לצאת הסדרה "סיפורי התנ"ך לילד". כל חודש יצא כרך חדש, אימא מיד הזמינה מראש את כל הכרכים. הבטיחו לה שכל ספר נוסף בסדרה, יביאו לה הביתה, וכך היה. כך הגיעה סדרה זו, ואחריה סדרות ספרים נוספות. אבל רדיו? רדיו לא היה לכל אחד. אימא אהבה מאוד מוסיקה, אהבה מאוד להקשיב וללמוד, ולכן קנו אימא ואבא את הרדיו, כשהייתי מאוד קטנה, אולי בת שלוש (גם כשהיא היתה בת שלוש, אבא שלה קנה רדיו). אימא נהגה להקשיב לתוכנית הרדיו "לאם ולילד", ללמוד את השירים ואחר כך ללמד אותנו.

ועכשיו עמדנו שתינו במטבח, וקולו של הרדיו רעם בכל הבית, ובוודאי גם מחוצה לו.

"אימא," שאלתי, "למה הם מדברים חזק כל כך?"

אימא אמרה: "ששש… תפסו את הפושע הגדול, זה שבגללו אבא שלי מת".

ידעתי שלסבא שלי קראו מרדכי מקס, ושמוטי נקרא על שמו. ידעתי שהוא מת בשואה, סיפרו לי במשפט אחד. וזהו. לא ידעתי מה פירוש המילה "שואה", ולא הבנתי מה פירוש "מת בשואה.

מרדכי זקס ז"ל

כל יום, בשעת הצהריים, הבית היה בדממה. רק הרדיו רעם, בעברית ובשפה שסבתא ואימא דיברו ביניהן – גרמנית. כשאבא חזר מהעבודה, אימא שאלה האם הקשיב לרדיו. אבא הנהן בראשו בשקט, עצוב.

יום אחד, אימא הרכינה ראש, עצמה עיניה והתחילה לספר: "אני רואה את אימא שלי יושבת בכיכר העיר. אנשים סביבה, כל אחד מנסה למכור משהו כדי להאכיל את משפחתו. מדי, שהייתה כבר בת אחת עשרה, סרגה גרביים ומכרה לשכנות, ששלחו אותן לבנים שלהן בחזית המלחמה. אימא מכרה קצת מלח, שהיה אז מצרך נדיר, ותמורתו קנתה כמה תפוחי אדמה. כל יום, שיהיה משהו קטן לאכול.

ידיה גדולות וחזקות, אוחזות גם קופסאות שימורים. סל מבד לימינה וידה מזדחלת פנימה, למשש מה נשאר. אימא שלי יושבת על הרצפה, מטפחת ראש צבעונית לראשה. אנשים, עוברי אורח מתבוננים, חולפים וחוזרים לקנות ממנה קצת מזון. רגינה אחותה, יושבת לידה, קוראת בקפה, חוזה לאנשים את העתיד להגיע עליהם: "הבן שלך יחזור בקרוב הביתה", "בקרוב בעלך יחלים", ועוד ועוד מילים לעתיד טוב יותר. לפתע, הגיחו חיילים רכובים על סוסים. התחבאתי מאחורי אימא שלי, סבתא סלי.

הם התקרבו אלינו במהירות, אני לא זוכרת כמה הם היו, אבל נראו לי רבים. כולם במדי צבא, מגפיים שחורים, גבוהים גבוהים, הצליפו בסוסים וצעקו: "יהודים, הסתלקו מכאן!". דהרו וצעקו, דהרו וצעקו, הסתובבו כמה פעמים בכיכר, ולבסוף התקרבו אלינו. חיבקתי את אימא חזק מאחור ועצמתי עיניים. שמעתי שליפת רובים. הם לא ירו, אבל חייל אחד היכה בקת הרובה את אימא. ברגלה. היכה והיכה… אני לא זוכרת דבר, מלבד דם רב זורם סביבנו. דם מהרגל שלה.

אימא וסבתא סלי 

הסוסים התרחקו. אני המשכתי לחבק את אימא חזק. מיד הגיע דוד שלי, אח של אבא מקס. הוא הביא עגלה עם סוס, הכניס את אימא פנימה ולקח אותה לבית החולים. אני כל כך בכיתי, כל כך בכיתי. וכבר לא זכרתי דבר. מצאתי את עצמי במיטה בבית החולים, שוכבת ליד אימא שלי. היה לי חום מאד גבוה, הייתי מאוד חלשה, לא הייתי מסוגלת לעמוד, לא דיברתי בכלל והשאירו אותי בבית החולים. אני ואימא בבית חולים. את מבינה חנה, מאיפה הפצע הענק הזה ברגלה של סבתא?"

לא הכרתי את הזוועה הזו שאימא תיארה, רק את ה"חור הגדול" ברגלה של סבתא, שהרי עזרתי לה לכרוך את ה "באנדאז' (סוג תחבושות) לרגלה. בערב מסירים, בבוקר חובשים. יום יום. יום יום. וגם את הביקורים שליוויתי אותה לרופא ברחוב ירושלים.

הקולות מהרדיו המשיכו לבקוע, כל יום בשעות הצהריים. קולות בעברית, קולות בגרמנית. לא הבנתי דבר, אבל הקול רעם בתוך דממת הבית, ואני, ישבתי מכונסת במיטתי. ניסיתי להבין.

באחד מהימים האלה, אימא ניגשה אלי, חיבקה אותי, ברקע הקולות מהרדיו, קול חזק ורועם של איש. שתינו יושבות על מיטת הברזל שלי ואימא סיפרה: "גירשו אותנו מהבית שלנו בטשרנוביץ. מהר מהר. יכולנו לקחת רק שק אחד לכל משפחה. זה מה שהרשו לנו. אבא מקס, אימא סלי, מדי ובני הדודים. אנחנו, הילדים, ישבנו בעגלה רתומה לסוס, הצטופפנו על השקים. המבוגרים הלכו ברגל.

לאחר יומיים הגענו למקום בו יכולנו להצטייד בקצת מזון. סבא מקס מצא בית ריק. הוא מיהר לתפוס לנו חדרון קטנטן ומיד, הסלון הגדול יותר וחדר נוסף התמלאו בהרבה אנשים. סבא מקס ומדי ישנו במיטה קטנה, ואני ישנתי עם סבתא סלי על שולחן האוכל. היה כל כך קר.

לא נתנו לנו לשתות מים. סיפרו שהרומנים הכניסו למי השתייה חיידקים של טיפוס. רצו שכולם יחלו וימותו. היינו מאוד צמאים. אז שתינו קצת. אבא מקס חלה, לא היו רופאים. רגליו היו כחולות, הן קפאו מקור. הוא שכב במיטה, לא דיבר, שלח מבט אוהב לעבר אימא, אחר כך מבטו היה מופנה מעלה, עד שמת. נר רביעי של חנוכה.

הרומנים הסתובבו ברחובות עם עגלות ועליהן דלתות של חדרים. לעגלות עם הסוסים קראו: "הסוס האדום". הם עברו מבית לבית ואספו את כל מי שמת מהמחלה הזו, הניחו אותו על דלת חדר והשליכו על העגלה. אבא שלי נפל, הם הרימו אותו, ושוב השליכו על ערימת אנשים מתים.

סבתא סלי כיסתה את עיניי, כדי שלא אציץ מבעד לחלון. אבל הצלחתי לראות ברווח בין האצבעות שלה, את אבא שלי שכל כך אהבתי. את אבא שלי, שבנה לי בית בובות מעץ ובית עץ על המחסן שבחצר, אבא שכל פעם הוסיף לי משחקים שבנה לבד, לפינת המשחקים שלי ושל מדי. אבא שלימד אותי גם עברית, אבא שהחזיר סטירה לראש העיר, כשזה סטר לו מכיוון שלא בירך אותו יפה לשלום. ועל כך ישב בכלא. אבא שלי מת".

אימא עצרה את דיבורה, דמעות שטפו את לחייה. היא חיבקה אותי חזק חזק, והמשיכה: "סבתא סלי לא דיברה שנה שלמה. בלילות, בכתה בשקט, שאיש לא ישמע. ואנחנו ברחנו. ברחנו בקור הקשה של רומניה. מדי נשאה אותי על הגב הרבה ימים, מרחק של עשרות קילומטרים. היא עטפה את רגליי בסמרטוטים כדי שלא יקפאו. אוכל לא היה לנו. פגשנו בדרך שכנה, שהייתה חברה של אחד הקצינים הרומנים, והיא נתנה לנו 'א שטיקלע ברויט' (חתיכת לחם). מדי לא יכלה לאכול אותו, כי היו עליו נקודות שחורות כאלה. אני אכלתי הכל. הייתי רעבה מאוד. מדי אמרה לי לאכול כשאף אחד לא רואה. אם יגלו שהיא נתנה לנו אוכל, יהרגו אותה, הזהירה. מאוד פחדתי. החזקתי חזק חזק את מדי. ובכלל לא ידעתי איפה אימא שלי."

ישבנו בשקט והמשכנו להקשיב לרדיו. המשכנו עוד הרבה שבועות. השכונה שלנו הייתה ריקה בשעות האלה, כולם היו בבתים. ובפעם באחרונה שהקשבנו, אמרה לי אימא: "האיש הרע בעולם כבר לא יהיה יותר בעולם". זהו. גזר הדין ניתן.

זה זיכרון המלווה אותי מגיל שש. עד היום, אני ממשיכה לשמוע ממדי, אחותה של אימא, על ימים קשים של רעב, על הליכה קשה ממקום למקום, סיפורים על סבא נהדר שלא זכיתי להכיר, על בני משפחה רבים רבים שנרצחו ואינם. ובביתי, בסלון שלי, אני ממשיכה לספר עליהם ועל אמי ועל סבתא סלי שלי.

חנה מורג מספרת: 

הזוית האישית

הסיפור תועד על ידי מטה צוות תכנית הקשר הרב דורי, תשפ"ג, 2023, באדיבות חנה מורג. הסיפור גם הופיע באתר חדשות חיפה.

חנה מורג מספרת את "האיש הרע בעולם" לכיתת בית ספר