מאגר סיפורי מורשת

שמי נגה בכור השתתפתי בבית ספרי בתוכנית הקשר הרב דורי ובחרתי להביא את סיפורה של סבתי רחל וסקר. זכיתי להיות נכדה של אישה כזאת מיוחדת וחזקה!

סבתא רחל

סבתי רחל וסקר נולדה ב- 11 בינואר, 1947 בעיר מומבאי שבהודו, למילכה ויוסף בנימין קולטקר, הבכורה מבין שבעה אחים אחיות. היא זוכרת שהם היו עניים וגרו בצריף של חדר אחד כל תשעת הנפשות שבמשפחה.

אימא שלה הייתה עקרת בית, ואבא שלה היה רואה חשבון במפעל טקסטיל גדול שנקרא אדוורד מיל'. בשעות הערב אבא שלה היה מלמד ילדי עשירים שיעורים פרטיים באנגלית, מתמטיקה ומכין ילדים לקראת עליה לתורה בבר המצווה. בשבתות ובחגים אבא שלה היה שליח הציבור בבית הכנסת, כלומר החזן והוא היה מפליא בשירתו. היא זוכרת שהייתה מאוד גאה בזה שאביה הוא שליח הציבור והחזן ושכל הציבור היה מסמן אותה כביתו.

בבית הספר, למדו יחד תלמידים מדתות שונות. עקב סובלנות דתית, היה להם חופש בחגים של כל אחת מהדתות: היהדות, הנוצרות, והאיסלאם, וכן, בית הספר התקיים במשך ארבעה ימים – מיום שני ועד חמישי.

הם גרו בקומה העליונה – המים זרמו רק פעמיים ביום. לא היה צורך בחימום, ובעזרת עיתון היו מקררים את הגוף. לתאורה השתמשו בנפט.

בביתה של סבתי דיברו מהרטית, ומאחר ובהודו שלטו אז האנגלים, אזי היו מדברים בבית גם אנגלית. השפה העברית הייתה קדושה בהודו ולכן לא דיברו בשפה העברית ביום יום.

כשהייתה בכיתה א', סבתי השתעממה בכיתתה משום שידעה את חומר הלימוד. לפתע, שרת בית הספר הושיב אותה בכיתה ב'. לאחר כחודש, "הקפיצו" אותה לכיתה ג', ושם היה לה כבר יותר מעניין ומאתגר.

האירוע העצוב ביותר שהיא זוכרת מהילדות היה כשהייתה בת עשר ואחיה הצעיר ממנה בארבע שנים, שמואל, חלה בטיפוס. משום שבהודו ללכת לרופא עולה סכום כסף רב, ולמשפחה לא היה מספיק כסף, המצב שלו מאוד מאוד התדרדר, ורק כשהמצב היה ממש קשה, אבא שלה הצליח סוף סוף להשיג כסף ולקחת אותו לבית החולים. הוא היה מאושפז בבית החולים במשך שבועיים ובקושי יכול היה לאכול או לדבר, וכשהוא הצליח קצת להתאושש אבא שלהם שאל אותו אם הוא צריך משהו ושמואל אמר לו בקול חלש "בלון". בלון בתקופה הזאת לא היה כל כך זול כמו עכשיו, והמשפחה היתה ענייה מאוד. אף על פי כן, היא ואביה רצו ברחובות למצוא לו בלון, וקנו לו בלון אדום עם הליום. סבתי זוכרת שהיא הביאה אותו אליו בהתרגשות, והוא בכוחותיו האחרונים החזיק אותו וחייך. לאחר כמה שניות הבלון פרח מידיו ועלה לתקרה. כשהסתכלה על אחיה הבינה את הסיבה שגרמה לבלון לפרוח, אחיה שאותו אהבה מאוד – נפטר. עד היום איננה מסוגלת לראות בלונים או לקנות אותם. לחשוב שאחיה נפטר סתם כי היום אפשר לטפל במחלת הטיפוס בעזרת אנטיביוטיקה פשוטה.

סבתי זוכרת שכשהיתה בת 14 בערך, היא הלכה לקניות בשוק עם אחותה ושאלה מוכר ממוצא סיקי מה עלות העגבניות והוא נקב במחיר מסויים. סבתי העדיפה לקנות ממוכר אחר שמכר במחיר זול יותר. המוכר הסיקי כעס עליה ודקר אותה עם סכין חדה ברגל וברגע האחרון היא נמלטה ממנו. עד היום יש לה צלקת גדולה ומכוערת ברגל. סבתי מספרת שהיו הרבה מלחמות אזרחים בין הסיקים, הסונים וההינדים והיא זוכרת שלעיתים קרובות הייתה פתאום אזעקה שלאחריה היה מונהג עוצר יציאה מהבית. האירוע הזה גרם לאביה לחשוב שאולי כדאי לעזוב את הודו.

בביתם של סבה וסבתה בכפר שריווידאן, למדה סבתי ואחותה מזל הקטנה ממנה בשנה לשאוב מים מן הבאר, לשאת כד על הראש בלי להפיל אותו, להפיק שמן מקוקוס, תירס, שומשום, בוטנים בעזרת אבן ריחיים כשפר מכוסה עיניים מסובב את הגלגל.

החיים בקיבוץ לאחר העלייה לישראל

סבתא רחל עלתה מהודו לישראל בגיל 17 בתאריך 31.08.1965 והתנדבה בקיבוץ "סעד" בנגב.

פעם אחת הגיע אדם לקיבוץ ובידו מכתב, הוא שאל אותה האם היא רחל קולטקר והיא ענתה שכן. היא חשבה שהוא הדוור ולא הבינה מדוע אינו הולך. כשקראה את המכתב היה כתוב שם: "רחל היקרה, שלומות. מצאתי בשבילך אדם מאוד נחמד וטוב לב. האיש הזה שהביא לך את המכתב הוא זה שתתחתני איתו". לפי המסורת ההודית דאז האישה במלאת לה 18 צריכה להתחתן להקים בית ומשפחה והכל בשידוך שנקבע על ידי ההורים. תוך שבועות ספורים בגיל 18 נישאה לסבי נתן. במשך עשר שנים הם חיו בירוחם הקימו משפחה וסבי נתן וסקר עבד כרואה חשבון בקמ"ג (קרייה למחקר גרעיני).

בינואר 1977, סבי, נתן, נפטר מדום לב פתאומי, בהיותו צעיר בן 36 בלבד. סבתי נותרה אלמנה צעירה, בת 30 בלבד, בהריון עם אימא שלי, ועוד ארבעה ילדים קטנים, כשהבכורה דגנית בת 9.5, אחריה דרור בן 8.5, דלית בת 6 ושרית בת 4.

אירוע זה זעזע את המשפחה, שהייתה רגילה לחיות ברווח כלכלי, באהבה העמוקה שהרעיף האב לילדיו ובמעורבות של אב המשפחה בגידול ילדיו. לפתע נפער חלל גדול – גם כלכלי וגם נפשי.

עובדים סוציאליים אמרו לסבתא שלי שהיא לא תוכל לגדל את ילדיה כראוי ולכלכל אותם. הציעו לה לשלוח את הגדולים יותר לפנימיות ואולי אף למסור את הקטנים לאימוץ כדי להקל עליה. סבתא רחל סירבה בתוקף למסור את ילדיה, מעולם לא נישאה בשנית והקדישה את כל חייה למשפחתה, לילדיה, אחייניה ולנכדיה. סבתי התמודדה עם כל הקשיים הנפשיים והרגשיים בצורה מעוררת התפעלות.

סבתי, החליטה להשקיע בחינוך ילדיה. אף על פי שלא היה כסף במשפחה, מעולם לא חסכה בקניית ספרי לימוד ומשחקי חשיבה. לתשלומים לבית הספר הייתה מתייצבת בתחילת שנת הלימודים בראשון לספטמבר עם כל הכסף מזומן בתוך סל. מעולם לא ביקשה הנחה כי אמרה שעל לימודים לא חוסכים. ספרי לימוד תמיד קנתה חדשים כדי שילדיה יהיה יותר כיף ללמוד.

משום שגידלה את ילדיה בעיירות פיתוח, בהן רמת הפשיעה גבוהה, מתוך רצון שילדיה לא יושפעו לרעה מהחברה, דאגה להשאיר אותם עסוקים. כל יום, כל ילד הלך לכמה חוגים. כולם למדו לנגן על כלי נגינה משום שהאמינה שהמוסיקה היא בשביל הנפש. היא לימדה את ילדיה לכוון הכי גבוה שאפשר.

כל הילדים שלה הצליחו, למדו באוניברסיטה בעידודה ומשמשים בתפקידי מפתח כרופאים, אנשי צבא, מהנדסים ואנשי חינוך.

רצו לתת לה תואר "אם השנה" מטעם עיריית ירוחם, אך היא סירבה בטענה ואמר: "אף אחד לא צריך לתת לי פרס על זה שאני מגדלת ומחנכת את הילדים שלי, לראות את הילדים שלי גדלים ומתבגרים זה הפרס הכי גדול שלי".

גם בתור סבתא היא אישה משקיעה ואוהבת. היא תמיד מזמינה את כולם לשבתות ולארוחות חג, מארחת בשמחה את כולם  בדירה הצנועה שלה. מטפלת בנכדים שלה באהבה ובהשקעה רבה.

זכיתי להיות נכדה של אישה כזאת מיוחדת וחזקה!

תמונות יחד עם סבתא שלי מחגיגת הבת מצווה שלי

הזוית האישית

נגה בכור: מאוד נהניתי מכתיבת עבודת השורשים. בהכנתה, חקרתי העמקתי, וגיליתי פרטים חדשים, חשובים ומעניינים, על סבתי. הבנתי שיש לנו משפחה מאוד מיוחדת וחזקה. שעברה הרבה דברים משמעותיים בחייהם ובכל זאת ידעו לצאת ממצבים אלו. נהניתי לשתף פעולה יחד עם סבתי, ושיתוף פעולה זה תרם לקשר ביננו. עבודה זו עזרה לשמר סיפורים מעניינים על חיי סבתי, סיפורים שעלולים להישכח במרוץ השנים.