מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, מרדכי שוורץ, נולד בבית הכנסת ברווה רוסקה שבפולין, ולאחר מספר שבועות הוא ומשפחתו נסעו ברכבת המשא לעבר סיביר. משפחתו כללה את אביו יקותיאל ואמו דובה, (שהם סבא רבא יקותיאל שלי וסבתא רבתא דובה שלי) ואחיו הבכור יהושע, שהיה אז רק בן ארבע.

בסיביר היו תנאים קיצוניים וקשים מנשוא. האזור המושלג, שמזג האוויר בו לא עבר את שלושים המעלות סבא יקותיאל עבד בעבודת פרך כגון כריתת עצים ביערות וסבתא דובה ניסתה ברוב שעות היום להשיג מזון ובגדים חמים, כך שהוריו עבדו קשה מאוד בכל שעות היום והלילה והוא ואחיו נשארו בצריף הקטן שלהם, עם עוד משפחות שהתגוררו עימם.

רוב שעות היום הוא היה משחק ומדבר יהושע אך הבדידות הייתה מורגשת. הוריו הקפידו להזכיר לו שוב ושוב ולעורר בו תקווה שבקרוב המלחמה תיגמר. האמונה הייתה חזקה בליבם והם ייחלו לבך בכל יום שחלף. אך חוסר תחושת הזמן וחוסר המידע על המצב במקומות האחרים הקשו מאוד להמשיך לשמור על אופטימיות ותקווה. המקום היה מוקף בשומרים שבודקים שהיהודים לא יברחו למקומות אחרים, וגם כשראו יהודים גוועים ברעב או קופאים מקור עד מוות, לא תרמו להם שמיכה או פת לחם. פרצופם היה קשה והבעתם ברורה – מצידם לא תבוא הישועה.

לעומתם, סבי מספר שהייתה מישהי מאוד מיוחדת שהצילה את חייו. כשסבי היה בן כמה חודשים, היו פעמים שסבתי לא הייתה נמצאת לידו כי הייתה כל הזמן בחיפוש מתמיד אחר מזון והוא היה צריך לינוק והחל לבכות. אישה זקנה ובודדה שגרה איתם בצריף ראתה את התינוק הרעב והאכילה אותו בנדיבות מרכושה הדל מספר קוביות סוכר מחוממות, שאותן היה מוצץ, נרגע ונרדם. למעשה, קוביות אלה השאירו אותו בחיים.

לאחר שנים רבות, בחתונה של סבי וסבתי, הזמינו בהפתעה את אותה אישה, כי סבתא דובה הצליחה לשמור על קשר, עימה לאחר המלחמה. סבי זוכר עד כמה זה היה מרגש ומשמעותי עבורו ואף בעבורה והודה לה מקרב לב על עזרתה. "זה הרגיש כמו סגירת מעגל" הוא אומר, מתרגש בעודו שב ומעלה את הזיכרון בראשו.

מדי פעם סבתא דובה הייתה הולכת באומץ רב לשוק של הגויים, ומנסה לסחור בפיסת בד בתמורה לכמה תפוחי אדמה או מספר בגדים בעד לחם וחלב, כדי להאכיל את משפחתה ולשרוד. ללכת לשוק הגויים היה מעשה אמיץ ונועז בתור יהודייה, כי היה אסור להם לעשות כן ומעשיה היו בשקט ותוך כדי התגנבות, כדי שלא תיתפס.

סבי זוכר במיוחד פעם אחת שאימו לקחה אותו איתה לשוק. הוא היה ילד יפה, בעל תלתלים בלונדיניים ועיניים נבונות, וכל הנשים הגויות שהבחינו בו היו אומרות עליו ברוסית שהוא נראה כמו "טלה מקורזל".

מקרה מיוחד נוסף שסבי זוכר הוא כשהלך יחד עם אימו לשוק, והיה בוכה או מצוברח, אימו הייתה קונה לו "טרנגלה"- סוכרייה בצורת תרנגול אדום. זה היה הממתק האהוב על סבי, ולקבל אותו היה אירוע כשלעצמו.

וכך חייהם התקיימו, בקושי ומאמץ אך באומץ והצלחה על כל יום שעובר, והאמונה לא הרפתה לרגע. יום אחד, הם קיבלו מסבא יעקב, שנשאר בפולין, מכתב. במכתב נכתב להם ביידיש: "אנחנו מקנאים בכם… לכם טוב יותר מאיתנו!" משם הבינו שמצב שאר משפחתם גרוע אף יותר משלהם. הם הצטערו מאוד על כך שלא יכלו לשלוח להם מכתב בחזרה, וההתכתבות ביניהם הופסקה.

בשנת 1945 נגמרה המלחמה הארורה. השומרים במקום העבירו להם את המידע ואמרו שהם "ריצו" את עונשם ויכולים לחזור לפולין. הם הזדרזו ועלו על הרכבת הקרובה בדרך לפולין, ארץ מולדתם.

בשנת 1958 התגייס לצה"ל, לחיל התותחנים. השירות היה עבורו משמעותי ומלא חוויות טובות, בשל היותו חייל רציני שלוקח את תפקידו במסירות ובנחישות. בזמן שירותו, החל להתעניין ב'חידון התנ"ך' של חיל האוויר והחל להשתתף. בעודו בן 18 לבד, צעיר המשתתפים. סבי הגיע לגמר ואף ניצח במקום הראשון. כפרס, העניקו לו בן גוריון והרב גורן סט חמישה חומשי תורה והאירוע תועד בעיתונות ובתקשורת.

הזוית האישית

אליה: "ויקי, היה לי מאוד כיף להכיר אותך, אני מאחלת לך בריאות ואושר"