מאגר סיפורי מורשת

שמי נירה דיין נולדתי בקיבוץ שריד בשנת 1946.

בתקופה זו חדרי ההורים היו מאוד קטנים והיה חדר שינה אחד, ולכן לא גרנו בבתי ההורים. גדלנו והתחנכנו בבתי תינוקות, לאחר מכן פעוטון, גן ובית ספר. הייתה גננת ומטפלת. אחר הצהריים היינו הולכים לארבע שעות, לבתי ההורים, ובערב חוזרים לבית הילדים והייתה לנו שומרת לילה.

בבית הילדים גרנו קבוצה של כשבעה עשר ילדים, לקבוצה שלנו קראו קבוצת נשר. ילדי הקבוצה היו כמו אחים בשבילי. ישנו ארבעה בחדר- בנים ובנות מעורבבים, המקלחת היתה משותפת והיה מטבחון קטן לכלי אוכל. לכל אחד היה תא עם הבגדים שלו, בתא הייתה פיג'מה והיו שני סטים של בגדים, אחד עלינו ואחד בכביסה. בכניסה היה מן מדף שעליו היו מניחים את הנעליים, היו לנו זוג מגפיים אחד, זוג סנדלים אחד, וזוג נעליים סגורות אחד, ונעלי בית. למגבות היו מתלים עם שם של כל אחד.

לא היה סופר ולא כלבו (צרכניה), היה מטבח גדול והיה מטבח ילדים, בגלל שלא היה הרבה אוכל בתקופה זו, לקיבוץ היה חשוב שיהיה לילדים אוכל יותר טוב, בריא ומזין. לכן המטפלת הייתה הולכת למטבח הילדים ולוקחת אוכל לגן. היו מפנים את השולחנות שבהם הילדים שיחקו ועורכים שולחן לארוחות.

מרגיט הגננת האהובה

מרגיט הייתה הגננת שלנו בגן, טיילנו במשק של הקיבוץ, וראינו כבשים ופרות, היה משק חי, עם הרבה חיות, וזכור לי במיוחד שהייתה ארנביה קטנה לתינוקות של הארנבים, וארנביה גדולה. היו שם גם טווסים, תרנגולות, יונים, פניניות ותרנגולי הודו שהיינו שואלים אותם "מתי פורים?" והם היו עונים: "אדראדראדראדר", טיילנו במטע שהיה כמו בוסתן גדול, והיו שם מלא סוגי שזיפים, סוגי אגסים שונים, ענבים ותאנים. היינו גם עושים טיולים לגן הירק, ועד לחורשת הבונקרים, עד היום אנחנו נוסעים כל המשפחה לעשות שם פיקניקים.

מרגיט הייתה מספרת לנו סיפורים, ושרה לנו שירים, ונתנה לנו תחושה שהיא מאוד אוהבת אותנו, היא הייתה כמו אמא בשבילנו, ואנחנו אהבנו אותה מאוד.

חג פורים בגן הילדים

בחג פורים, לא היתה אפשרות להזמין באינטרנט תחפושות, או ללכת לחנויות כמו היום, והיינו מכינים את התחפושות בעצמנו. זכור לי במיוחד חג הפורים בו מרגיט הכינה לנו תחפושות של אינדיאנים והיא התחפשה לדוב הלבן.

מרגיט לקחה שקי יוטה, וגזרה מכנסיים וחולצות ותפרה ביד, כי לא הייתה מכונת תפירה. לאחר מכן היא תפרה על השרוולים פס לבן מסדין ישן, וכל אחד צבע לעצמו וקישט את הפסים בכל מיני צבעים. מרגיט הייתה כאמור הדוב הלבן, ואנחנו רקדנו איתה והייתה שמחה גדולה.

מרגיט מלווה אותי לאורך כל חיי, נתנה לי מקום לצד היצירתי שבי, להתבוננות בדברים שסביבי, בעיקר בטיולים בטבע והטמיעה בי את יכולת ההקשבה, נתינה וההתחשבות באחר. יש לומר שלמרות שלא היו הרבה משחקים, ולא היו הרבה בגדים, והייתה תקופה שלא היה כמעט אוכל, היינו ילדים מאושרים ושמחים.

הזווית האישית

עינב: למדתי שסבתא שלי חיה בתנאים קשים, הייתה רחוקה מההורים שלה, וגדלה בבית הילדים. היה לי מעניין ומרתק לשמוע את הסיפורים של סבתא שלי על ילדותה. למדתי רבות על החיים בקיבוץ, על תקופת ילדותה של סבתא שלי ,ועל דברים שמעניינים אותה ומשמחים אותה. היה לי כיף מאוד להיפגש איתה ונהניתי מהזמן שלנו ביחד.