מאגר סיפורי מורשת

ילדות ונעורים

יעקב (יקי) ודמני נולד בשנת 1952 בתל אביב, וכשהוא היה ילד, לא היו מגדלים או בתים גבוהים, והיו מעט מאוד מגרשים ומקומות משחק. כילד, סבא שלי נהג לשחק בחוץ רוב היום. הייתה לו ילדות שמחה: היה לו אח גדול והורים שמאוד אהבו אותו. סבא שלי למד בבית הספר "דוגמא" במשך שמונה שנים ולאחר מכן, בתיכון גימנסיה הרצליה.

הוא היה מה שמכונה היום "דור מלחמת יום כיפור", כי הוא וחבריו התגייסו בשנת 1970. רוב חבריו לכיתה הלכו לקצונה, והרבה מהם היו קציני שריון, כולל סבי. המלחמה הכתה חזק מאוד בחיל השריון, וארבעה מבני כיתתו נהרגו. המלחמה, בה נהרג חברו הטוב של סבי, ארז, לימדה אותו הרבה על החיים, על חברות ורעות.

בשנת 1974 סבי התחתן עם סבתי טל, ולאחר מכן נולדו להם ארבע בנות ובן. סבא שלי התגייס לשירות הביטחון הכללי (שב"כ) ועבד שם עשרים שנה. לאחר מכן, עבר לעולם העסקים, שם הוא נמצא עד היום.

עמותת "אח גדול"

סבא שלי תמיד התרגש לראות חיילים וחיילות צעירים וצעירות מתחילים צבא: מוכנים להקריב את שלוש השנים הכי טובות שלהם למען המדינה, ולכן כשנודע לו שיש עמותה שעוזרת  לחיילים בודדים, הוא מאוד שמח. הוא התחיל להתעניין בנושא, דבק בו, חקר הרבה וגילה עולם ומלואו – עולם קשה בו אדם נוסע, לפעמים, מהקצה השני של העולם אל ישראל כדי לעשות צבא!

העמותה שעוזרת לחיילים האלה נקראת "אח גדול" והמטרה שלה היא לענות על הצורך בתמיכה, הכוונה וליווי של צעירים בודדים המנסים להשתלב בחברה הישראלית. מה שהאח הגדול עושה הוא לעזור לחייל הבודד לבנות לו חוסן ומסוגלות, לסייע לו בהנגשת מידע, מיצוי זכויות, גישור תרבותי ואף במתן מענה רגשי במצבים בהם הוא מרגיש לבד. מתנדבי העמותה עושים זאת בדרכים שונות. למשל, אחים באים לטקסים של החיילים ומארגנים להם מסיבות וחגים וכו'. בקיצור, עושים להם שמח כי זה מה שמגיע להם. העמותה קיימת כבר 12 שנה, ודרך העמותה עברו חיילים שהגיעו מ-75 מדינות שונות, ופעילים בה 1300 מתנדבים!

הסיפור של אלכס

סבי החליט גם הוא לתרום באופן מלא לחיילים שבאים אלינו לישראל, ולכן "בבוקר בהיר אחד" הוא החליט שהוא רוצה "לאמץ" חייל ולעזור לו באופן אישי. וכך, לפני 10 שנים, סבי אימץ את אלכס, שבא מאיג'בסק שרוסיה. אלכס עשה דרך ארוכה – צריך לקחת רכבת של 24 שעות רק כדי להגיע לנמל התעופה, ואז עוד יש טיסה ארוכה עד לישראל (כל זה בקור של 40- מעלות). אלכס הגיע לישראל כשהיה בן 21 והיה פה 7 שנים. הוא הגיע לפני 10 שנים, ולפני האימוץ סבי דיבר ותיאם דברים עם משפחתי  כדי לוודא שהכל בסדר. "אני הייתי כמו אבא שלו" אומר סבא שלי. "הלכנו איתו למסדרי סיום, ביקרנו בשבתות, והכנו לו אוכל… ממש כמו משפחה. מזה אתה לומד כמה זה קשה לחיילים הבודדים כשכל אחד חוזר הביתה למשפחה ולהורים שלו, ולחיילים האלה אין משפחה לחזור אליה או חדר משלו. לכן, העמותה חיפשה משפחות שמוכנות "לאמץ" חייל כזה, כדי שהם ירגישו שיש להם פה עם מי לדבר".

הקשיים של החיילים והחיילות האלה עצומים. לפעמים הם סובלים מבדידות, דיכאון, געגועים וחלקם  נשברים. מי שייסד את העמותה, היה בעצמו אח גדול, והוא הבין שהדבר הכי חשוב לחיילים האלה, זה שיהיה להם אח או אחות שילוו אותם. העמותה גייסה מתנדבים כאלה, שיהיו כמו אחים גדולים לחיילים שעלו לארץ.

כיום בעמותה הזו יש מאות אנשים שמוכנים להתנדב, וזה מופלא! סבי חבר בוועד המנהל של העמותה. הוא מספר שבסוף יוצא שכולם מרוצים. החיילים לא מאמינים למזלם הטוב, ואנחנו לא מאמינים שלנו יש את הכבוד הזה. אנחנו רואים בזה זכות שנפלה בחלקינו.

בתקופת הקורונה העמותה עשתה מבצע, והביאה הורי החיילים לטקס הסיום. ההתרגשות הייתה רבה, כי הם לא ראו אחד את השני כמה שנים! זה היה מאוד מרגש, ממש עד דמעות. סבי הגיע לשמוע על העמותה מהצופים של בתו ובצופים אחד האנשים מסר את שמו. "אנחנו כל היום עסוקים בהתרמת אנשים, ואנחנו מצליחים לגייס בערך שני מיליון שקל בשנה. אנחנו דואגים להם ברגעי שמחה, אבל גם במשברים וזה ממש פרויקט יהודי וישראלי לכל הדעות".

הזוית האישית

צאלה ודמני גולן: היה לי מאוד מעניין ולמדתי המון דברים חדשים על המשפחה שלי.

בסופו של דבר, השיחה עם סבי על האימוץ של חייל בודד, על ההבנה של גודל הנדיבות והנתינה למען האחר, אפשרה גם לי להכיר את הסיפור של אלכס, ודרכו את הסיפור של כל החיילים הבודדים בישראל. בנוסף לזה, גם להרגיש גאווה עצומה שהמשפחה שלי חלק מפרויקט חשוב כזה.